ילדי השואה וילדי העכשיו

לפני שנתיים יצא בגרמניה ספר ייחודי, “ילדים מספרים על השואה, עדויות מוקדמות 1944 עד 1948”. זהו מסמך בעל חשיבות עצומה, באשר הוא מביא את חוויית הילדות הקשה במועד המוקדם ביותר, ובכך הוא משמש עדות מצמררת בת-זמנה לאירועים שעברו.
 
הבמאי מרטין קריידט והדרמטורגית מריון פירלוס עיבדו את החומרים האלה לקולאז' המחבר בין כמה מהעדויות ההן לבין עולמם של ילדים גרמנים בני הדור הרביעי, שהשואה איננה בדיוק על סדר יומם, ולא ממש ברורה להם. כבר בתחילת העבודה על 25 פרוטוקולים היה ברור להם כי לא יוכלו "לחקות את הבלתי ניתן לתיאור ולשחזר גורלות אחדים".
 
כך, לדבריהם נמצאה תחילתו של הפרויקט שנטלו על עצמם: ליצור סתירה תיאטרלית בין העבר להווה באמצעות התמודדות של אנשים צעירים עם עולמם שלהם על רקע אותן עדויות.
 
את העיבוד הזה הם העלו בתיאטרון העולם הצעיר בלייפציג, שהוא תיאטרון הילדים והנוער המקצועי הוותיק ביותר בגרמניה, שנוסד ב-1946. ארבעה שחקנים מקצועיים מביאים את קטעי העדויות שנאספו באותו ספר, ויוצרים את הרקע לתמונות ההווה של אחד עשר שחקנים חובבים, בני 15 עד 26.
 
החשיפה לסיפור השואה התרחשה במהלך העבודה על החומר, כפי שהצעירים מספרים בקטעי וידיאו המוקרנים במהלך ההצגה, וכך גם נוצרו נקודות המפגש והסימביוזה בין חוויות ילדי השואה לאלה של ילדי העכשיו: פחד, זהות, הישרדות ומושגים כמו גיהינום, קיום, ביטחון וקירבה.
 
ההצגה נעה בקצב מדוד מאוד בין הניקיון הקליני כמעט של מסירת העדויות על ידי ארבעת השחקנים המהוקצעים, לבין חדוות המשחק הגלויה של הצעירים, שהבמאי הצליח לעצב אתם דמויות חיות, עם אמירות משמעותיות על חייהם.
 
ההומור העצמי וזה של המצבים המשוחקים פועל בהחלט בהתאם למטרה שהוצבה בתחילת הדרך, ובאמצעות הסתירה  עם עדויות של ילדי השואה הוא גם מצליח לחבר בין הרצינות והענייניות של העדויות מאז ושל החוויות הצעירות עכשיו.
 
העלאת ההצגה מלייפציג בישראל (בשיתוף עם מכון גתה, הבימה ואנסמבל הרצליה) מעוררת כמובן את שאלת ההזדהות שניתן להגיע אליה כאן עם הטיפול התיאטרלי הדו-שכבתי. זו יותר שאלה משמעותית ביחס לבני נוער – כאן, כמו שם. זו חשיבותה. התיאטרון כאן הוא אמצעי ולא מטרה, וככזה הוא מעורר מחשבות על היכולת להבין את הבלתי נתפס.