פשטות עניינית

לא מכבר התפרסמו סיפוריהם של אחים ואחיות שנפגשו לראשונה אחרי יותר מששים שנה של ניתוק והכרה כי האח או האחות היו בין הנספים. בפשטות אפשר לומר כי החיפוש אחר קרובי משפחה, האיתור, הווידוא של פרטי גורלם הם ממאפייני ששת העשורים שעברו מאז תום מלחמת העולם השנייה, ובעיקר השתיקה של רבים מהשורדים או היפתחותם ויכולתם לספר מה היה שם.
 
עלילת המחזה של ברברה לבוב, מחזאית יהודייה ילידת ניו יורק, מספרת על  מקרה כזה שהתרחש כבר ב-1946 כאשר הפליטים מאירופה ההרוסה מתחילים להגיע לארה"ב. לושיה וייס-פצניק, שאיבדה את אמה ואת ילדתה במחנה ההשמדה, מגיעה אל בית אחותה הצעירה רייזל, שהגיעה לארה"ב כשהייתה בת ארבע, שנים רבות לפני המלחמה עם אביהן. מחלת השנית מנעה את נסיעתן של לושיה ואמה בעקבותיהם, ואחר כך מנע זאת המשבר הכלכלי הגדול. כך ארע שהאם והבת הבכירה נותרו בפולין, ממתינות לשווא לכרטיסי נסיעה, ומצטרפות למיליונים הרבים שהפכו טרף לחיה הנאצית ושותפיה.
 
המפגש בין האחיות, ועם האב הזקן, מציף את לושיה בזכרונות כבושים, סיוטים ורגשי אשמה, לצד תקווה ואמונה כי תשוב ותמצא את בעלה דוד. רייזל, שעתה היא כבר אמריקאית לכל דבר ואף שינתה את שמה לרוז ואת שם המשפחה ה"יהודי" וויס שינתה לווייט, מתקשה תחילה לעכל את המפגש עם אחות שכלל איננה זוכרת אותה, אך בהדרגה היא מצליחה לדובב אותה, ולחשוף את העבר שאביה מנע ממנה לדעת בגלל רגשי האשמה שלו על כי לא הצליח להביא אליו לניו יורק את אשתו ואת לושיה. 
 

"ילדה יפה" (מתוך אתר תיאטרון יידישפיל)

המחזה המועלה עתה ביידישפיל בתרגומו של יוסל בירשטיין, ענייני מאוד, כתוב בפשטות בהירה, נזהר מרומנטיזציה של המפגש, ומיטיב לתאר את מהלך ההתקרבות בין האחיות ובינן לבין האב. מעת לעת הדברים מגיעים באמצעות חלומות או הזיות של לושיה שבהן היא משוחחת עם בעלה דוד, עם אמה ועם חברתה חנה שהשמירה עליה הצילה אותה ממוות.
 
הפשטות העניינית הזאת היא גם המאפיינת את ההצגה שביים יצחק שאולי. הוא מצא את המפתח המינורי הנכון והמדויק, נזהר כמו המחזאית מסנטימנטליות, או מדרמטיות מוגזמת, והצליח אף לתת לחלומות וההזיות של לושיה ממדים המתחברים בטבעיות למציאות החדשה, תוך ניצול טוב של התפאורה העניינית של זאב לוי והתאורה האפקטיבית שעיצב מישה צ'רניאבסקי. גם המוזיקה של שאול בסר, התלבושות של קארין דוד והנגיעה הרכה של הכוריאוגרף אלדר גרויסמן תרמו את חלקם לעיצוב הטוב של ההצגה. 


"ילדה יפה" (מתוך אתר תיאטרון יידישפיל)

שאולי הצליח לגבש משחק קבוצתי ואישי שידע לשמור על המנעד הרגשי ועל הדרמה האנושית בקצב ובטון מדוד. ענת עצמון מעצבת ברגישות רבה את דמותה של לושיה, ואת המעבר ההדרגתי שלה מחששות ופחדים, מסיוטים וחלומות, ומהשתיקה  אל ההיפתחות שלה כלפי עצמה וכלפי אחותה ואביה. לצדה מירי מאיר שמצליחה ליצור דמות אמינה כרוז, שהאמריקניזציה שלה ניכרת בשטף דיבורה. היא נוגעת ללב, כעצמון, כאשר הסיפור על אמה וסופה נפתח סוף סוף לפניה.
 
ישראל טרייסטמן מצוין כאב שמנסה לחפות על רגשי האשמה שלו, לורה סהר מרגשת בתפקיד האם המלווה את לושיה בחלומותיה, דורי אנגל היה מרגש בתמונת האיחוד המשפחתי, והילה רביב-צור מצוינת כחנה חברתה הטובה של לושיה מילדות ועד מותה מטיפוס אחרי שחרורן מהמחנה. בתפקיד אפיזודי אילם השתתף גם גרא סנדלר.