הרעיון לרכז במשך שלושה ימים קבוצת הצגות ומופעים המתקיימים באתרים שונים ברחבי העיר, שאינם מיועדים לכך מבורך כשלעצמו, וכפי שהתברר בסוף השבוע גם מביא קהל, שצמא לגיוון בדיאטה התרבותית שלו. אין זו הפעם הראשונה שהצגות או מופעים כאלה מתקיימים, אך זו פעם ראשונה שאוספים אותם למעין תערוכה שאצרו ליחי בקרמן ונטלי צוקרמן.
 
במסגרת הפסטיבל הוצגו כעשרים עבודות בחללים כגון: חנות ספרים, חדר כיתת לימוד בבית ספר יסודי, בית ספר לבישול, מקום חנייה ברחוב ודירות פרטיות או חצרות של האמנים המשתתפים בפסטיבל. אבל מעבר למיקומים המגוונים ויוצאי הדופן ניצבת השאלה מה תרומתם לעניין? האם המופעים נוצרו הם באמת "מובהקי מיקום", שזה אולי תרגום קרוב יותר מ"תלוי במקום" למושג SITE SPECIFIC?
 
בעבר כבר ראיתי שתיים מההצגות שהועלו שוב בפסטיבל: "דיירים" שבינתיים עברה דירה מרחוב בורוכוב לרחוב מאפו, והתאימה ודאי כמה ממהלכיה לנתוני הדירה החדשה, ו"השולחן – עבודת כיתה", שמלכתחילה נועדה להיות מוצגת בחלל של כיתת בית ספר, וככזה היא יכול לנדוד ממקום למקום מבלי לשנות את מהלכיה.
 
שתי ההצגות עונות על הגדרת הז'אנר. הן נוצרו עבור חלל המסוים, והן מתייחסות אליו. האחת בעלילה עצמה, האחרת בדרך סיפור העלילה המתוארת בה. כאלה היו גם עוד כמה אירועים  שהועלו בפסטיבל בהתאמה מובהקת לחללים, או בהתייחסות לעיר, לאתריה ולנופיה. הפעם, ומחמת לוח זמנים צפוף, הצלחתי להשתתף בשלושה מופעים של הפסטיבל התל-אביבי.
 
"הסיפורים המדהימים ביותר בעולם"
 
ההצגה הזאת מעלה שלושה סיפורי מתח, אימה ומסתורין שראשיתה בפרויקט של הזירה הבין תחומית בירושלים, ופיתוחה הוא המועלה עתה באתר שכמו נוצר עבורה: חנות קטנה ברחוב העליה מס' 31 בתל אביב, שהפכה בידי שני יוצרי ההצגה לתאטרון כיס אמיתי, בעל אופי ייחודי. 

 
שחר מרום "הסיפורים המדהימים ביותר בעולם" (תמונת יח"צ)

היוצרים, שחר מרום, אמן תיאטרון חפצים, שהוא גם מספר הסיפורים בקולו השקט, היציב שמטיל צל ואימה, ועודד ורטש, אמן פלסטי ומוזיקאי שיושב בצד ומשחק באצבעותיו ולפעמים גם בקולו את האפקטים, המוזיקה והתאורה.
 
האווירה במקום, על קירותיו השחורים וכמה יצירות אמנות התלויות עליו, אינטימית ומזמינה את הבאים לשתות, אפילו לעשן, אם כי המעשנים דווקא בחרו לעשות זאת בחוץ ליד חלון הראווה המיוחד שבו ישב מרום וקרא בספר עד תחילת המופע.
 
את חלל החנות עיצבו השניים והתקינו במו ידיהם, ובסטודיו מעל האולם הם תיכננו, עיצבו ובנו את מערכת החפצים המיוחדת ששימשו "תפאורה" או "זירת אירועים" של הסיפורים, החל בשולחן המיוחד וכלה בפמוט שהופך לדמות. אפשר לתאר את ההצגה כתיאטרון-בובות "אחר", כאשר את מקום הבובות תופסים החפצים.
 
קרוב לוודאי שפנינת התאטרון הזו יכולה להגיע גם לחללים אחרים, אך ייחודה האמיתי הוא בהתאמה המושלמת שורטש ומרום השיגו בין עיצובה של החנות לבין החפצים שיצרו או אספו, ובין אלה לסיפורים שהם מספרים. כך הם מממשים את הרעיון של "אמנות מובהקת מיקום", שמציעה לקהל מוזיקה, ריחות של טבק ובושם, אפלולית וצללים, ועולם מסתורי ונעלם.
 
לשמחתי אני יכול להמליץ על ההצגה, שנוצרה בליווי אמנותי של אמיתי יעיש בן אוזיליו (עיצוב תמונות: ריקי אלקיים, תלבושות: קרני כדן), ובעיקר משום שחפציה מרתקים והמיקום שלה נותר על עומדו, והיא עצמה מיועדת לעלות בו בכל מוצאי שבת.
 
"מסטוץ לקשר" – טיול בנוסח סטנד-אפ
 
המופע המשעשע הזה מאת יוסי עטיה מוגדר כ"מדריך לגמילה לגברים בעיר הגדולה" והוא בנוי כסטנד-אפ משוכלל המתנהל כמסע קצר בין נקודות ציון מסוימות מותאמות לרעיונות והעצות של המדריך – עטיה עצמו.
 
כך הוא מציב את הקהל המעוניין – לא הרבה גברים ביחס לנשים וזוג אחד או שניים – מתחת לחלון ביתה של אהובה ראשונה (היה או לא היה, לא באמת משנה), עובר ליד בתי קפה שבהם יושבים גברים ומחכים ל"נס", בדרך כלל בלי סיכוי שזה יקרה, נכנס לדירתה של "הדייט הראשון", ועובר לדירתו לסיכומה של הפרשה כולה.
 
ההומור של עטיה צלול מאוד, ישיר ומעורר תגובות שהוא יודע להתייחס אליהן. אבל – ויש אחד כזה – את המדריך הזה הוא יכול להעלות בכל מקום, על כל במה. אין שום משמעות לאף אחד מהאתרים, אמיתיים, דמיוניים או מקריים.
 
"לראות אותך" – זוגיות מסוגננת
 
נקודת המפגש של ההצגה הזאת הייתה בכניסה לגן מאיר, סמוך לזירת המשחקים והשירותים של כלבי האזור. תהיתי ביני לביני איך ומה ניתן לעשות במיקום כזה. כשהגעתי אליו בשעה שנקבעה להצגה הראשונה במוצאי שבת, התברר כי הוא גם נקודת התדרוך והיציאה לשטח של עשרות שוטרים ושוטרות ממשמר הגבול שאמורים לשמור על סדר בהפגנה גדולה נגד חוק האזרחות. אם לא די בכך זו גם הייתה נקודת האיסוף וחלוקת החולצות של מפגיני חד"ש.
 
תגידו מה שתגידו, אבל כשזוג השחקנים הפנטומימאים אוריאן פלד ובן לב הגיעו, ורדיו טייפ התחיל להשמיע מוזיקת רקע, ההצגה שלהם הייתה ניגוד מוחלט למיקום. "מובהקת מיקום" בהפוך על הפוך. וכל כך משום שהתברר כי זו הייתה רק תמונת פתיחה – זו של ההיכרות והחיזור – לסיפורה של זוגיות העוברת את שלביה מההתלהבות אל השיגרה ומזו אל הניכור.

"לראות אותך", הצגה בדירה ובגן מאיר, צילום: גיא סחף
 
את המהלך הזה לא הציגו השניים באתר המפגש, אלא בחצר סמוכה שבה ניצבת בקתת אבן קטנה שנועדה לייצג את האושר המשפחתי. אלא שההתרחשות האמורה להתרחש בפנים שוחקה (בהתלהבות, בהומור ובחן) בחוץ על משטח מיוחד ועם תאורה וסאונד שעיצבו בן אדם וטל הויברגר, וייעוץ אמנותי של שירי ג'ורנו.
 
כבר בהחלטה הזאת נכנעה ההצגה לעובדה שאין היא עונה באמת לרעיון של  היוזמות כי "מדובר במופעים שנוצרו במיוחד לחלל ספציפי. החלל לוקח תפקיד אינטגרלי ביצירה ומנהל איתה דיאלוג תמידי. תיאטרון תלוי מקום מציע לקהל אינטימיות וקשר חי עם האמן. לראות הצגה בסלון הפרטי של השחקן – להבחין בספרים שהוא קורא, בכמויות האבק על המדפים ולדעת שזו לא תפאורה, זו האמת".
 
התיאור הזה, אם אכן הוא המגדיר את הז'אנר הזה של אמנות מובהקת-מיקום, ניצב גם במוקד הבעייתיות שלה. האם תכליתה באמת ובתמים להגיע אל "האמת"? אין ספק כי אמת  של האמן היוצר מהותית לאיכות יצירתו. אבל היא איננה מטרה, ובהיותה אמת של אמנות היא איננה יכולה ואיננה אמורה להיות אמת של המציאות.
 
בסופו של דבר, מהשלושה שראיתי דווקא המופע היוצר בעת ובעונה אחת את עצמו ואת מיקומו הוא זה שהפך להיות ייצוגי לרעיון המעניין של הפסטיבל. בשנה הבאה, אני בטוח, הפסטיבל הזה יחזור, וטוב שיחזור.