פוינט ללא רבב

לא כל יום יש הזדמנות כזאת לפגוש קרוב כל כך קבוצת רקדנים איכותית שפוסעת בתלמי הבלט הקלאסי שחרשו יוצרים במאה ה-20 ובמאה שלנו. והנה, למרבה השמחה, אירע מפגש כזה בערב שכותרתו הראויה באמת היא "לרקוד" בהשתתפות שלושה רקדנים ושבע רקדניות שרוקדים את שפת הבלט הקלאסי בשלמות ובחן.
 
המופע הגיע לפסטיבל "תל אביב דאנס 2010" במסגרת שיתוף פעולה בין מרכז המחול סוזן דלל ו"גוגנהיים – יצירה בתהליך" של המוזיאון הנודע בניו יורק, שיזם לפני 25 שנים סדרת מפגשים ייחודיים. למעלה מ-300 יצירות של גדולי היוצרים בעולם הועלו במסגרת הזאת, בהופעות שנוסעות למרכזי מחול בארה"ב ובעולם. 
 
את תכנית המופע "לרקוד" פתחו שתי יצירות של ג'ורג' בלנשין, (1984-1904), מאבות המחול הקלאסי-מודרני, שהגיע לארה"ב ב- 1933 ובין השאר ייסד בניו יורק את בית הספר האמריקאי  לבלט ואת "להקת הבלט האמריקאי" ואחר כך את ה"ניו יורק סיטי בלט". בלנשין נולד בפטרבורג כגיאוֹרגי באלאנצ'יוואדזֶה‏, ובצעירותו היה מאחרוני הכוריאוגרפים שיצרו עבור ה"בלט רוּס" של דיאגילב, ואחת מיצירותיו שם, "אפולו" (1927) פתחה את ערב הבלט המיוחד בסוזן דלל.
 
כבר ביצירה זו, לשלוש רקדניות ורקדן, אפשר לראות את ייחודו של בלנשין כיוצר של סגנון תנועה מדויק  מכף רגל – או מהפוינט אצל הבנות – ועד ראש, המחייב את הרקדנים ריכוז ושלמות טכנית  ויכולת הבעה אמנותית. לשם כך הוא גם שינה את תפיסת התלבושות, כדי שגוף הרקדנים ותנועתם יהיו חופשיים בכל מצב ותנועה שיידרשו מהם וגם ייראו במיטבם לצופים בהם.


"שאנטי" (2007) של הכוריאוגרף תום גולד למוזיקה של ג'ון זורן. 

ואכן ב"אפולו" ואחר כך ב"צ'ייקובסקי פה דה דה" המאוחר יותר, מ-1960, העין איננה שבעה מהיעף היצירתי של בלנשין, מרעיונותיו הכוריאוגרפיים הקולחים בטבעיות בביצוע מושלם של הרקדנים, שכמו מלידתם ידעו לנסוק ולהתעופף, להניף, זרועות, רגליים – וגם את בנות הזוג שהפוינט שלהן ללא רבב בכל רגע נתון. תמונות כמו הדואט והרביעייה המסיימים את "אפולו" הן יצירות מופת שמעניקות לצופה חוויה מרגשת, וווירטואוזיות כמו זו הנדרשת בקטעי הפה-דה-דה עוצרת נשימה בהתפעלות.
 
לאחר ההפסקה הועלו שתי יצירות חדשות יותר, Junk - דואט  מתוך Known By Heart  של הכוריאוגרפית טווילה ת'ארפ (הכוריאוגרפית של הסרט "שיער") למוזיקה של דונלד קנק, ו"שאנטי" (2007) של הכוריאוגרף תום גולד למוזיקה של ג'ון זורן.
 
בדואט של ת'ארפ, שנוצר עבור גולד, שגם רקד בו בערב הזה, ניכרת שפתה המיוחדת, השוברת את הקווים הרציפים של הבלט הקלאסי, מבלי לאבד את הזיקה הברורה אליהם. מרכיב אחר הוא ההומור הטבעי של הדימויים שהיא יוצרת, והתביעה מהרקדן להיות גם שחקן.
 
את הערב המענג הזה חותמת יצירתו של גולד, שבארבעת פרקיה, ותחת השפעת המוזיקה של זורן, מעטרים את התנועה הקלאסית מחוות קטנות ואזכורים של תנועות מהמזרח, באגן הירכיים, או בכתפיים ובזרועות.
 
כל עשרת הרקדניות והרקדנים, והצירוף של יצירות בלנשין עם אלה של ת'ארפ וגולד, מעניקים ערב מושלם של בלט קלאסי-מודרני איכותי.