פסטיבלים - אלווין איילי

תיאטרון המחול האמריקאי מאשר מחדש את גדולתו של מייסדו לצד השאיפה להרחיב את הרפרטואר

התגלויות מלאות יופי

הקהל הממלא את אולם המשכן לאמנויות הבמה עד אפס מקום, בשתי ההופעות הראשונות של תיאטרון המחול האמריקאי אלווין איילי, לא הסתיר אף לרגע את הנאתו ממה שהלהקה מרהיבת העין על סולניה והקורוס שלה מגישים לו בהתלהבות.

כל הפוגה קלה בתוך כל יצירה גררה עמה תשואות רמות אך אף יצירה לא הצליחה לסחוף עמה את הקהל כמו היצירה שהלהקה שבה ומופיעה עמה מאז שנוצרה לפני יובל שנים, והיא שיאו החותם של המופע בשתי התכניות הנפרדות שהלהקה מעלה כאן.

הכוונה כמובן ליצירה העתירת היופי REVELATIONS (התגלויות) שאלווין איילי יצר ב-1960, שנתיים אחרי שהקים את הלהקה שלו. זו יצירה המתפקדת כבלט-דתי, בהיותה השתלה מרתקת של יסודות הבלט הקלאסי במארג דימויים ורעיונות אפרו-אמריקניים-דתיים אישיים וקבוצתיים השואבים מעשרת הגוספלס המרכיבים את פס הקול.

את המפגש החוזר עם היצירה עשיתי במהלכה של תכנית א'. בשלושת קטעי הפרק הראשון Pilgrim Of Sorrow (צליין של צער) ניכרה גם השפעה מסוימת של מרתה גראהם, וצמד הרקדנים הנפלאים לינדה סלסט סימס ובעלה גלן אלן הביאו אותו לשיא בדואט מרגש. השפעתה של גראהם התפוגגה בפרק השני Take Me To The Water (קח אותי אל המים) ששיאו בקטע סולו מרתק I Wanna Be Ready (אני רוצה להיות מוכן) שהוגש בביצוע מרגש של עמוס ג'י מקניק ג'וניור, אחד מכוכבי הערב כולו.

שיאה הגדול של היצירה הגיע עם הפרק השלישי – Move, Members, Move (נועו, חברים, נועו) שהתחיל עם Sinner Man (איש חוטא), שלישייה מרתקת ביופייה לשלושה גברים, בביצועם המרשים של קליפטון בראון, ג'מאר רוברטס וקירבן ג'יימס בויד. ההמשך, שלושה קטעים של הלהקה כולה, הסתיים עם Rocka My Soul in the Bossom of Abraham (ערסל את נפשי בחיקו של אברהם), שהעמיד את הקהל על רגליו, מריע ומוחא כפיים בתחינה נואשת להמשך.

ההתלהבות של הקהל ניכרה גם נוכח שלוש היצירות האחרות שהועלו בתכנית א'.

Dancing Spirit של רונלד ק. בראון, עם מוזיקה של אלינגטון, מרסליס, רדיוהד ועוד, נוצרה בשנה שעברה, אך היא חוזרת באופייה לאחור, אוצר התנועה שבה מוגבל למדי, והיא מתעוררת לחיים בחלקה האחרון, שבו באו למיצוי הרעיונות המבניים שלה.

Suite Otis, היצירה השנייה בתכנית א' נוצרה ב-1971, כמחווה של הכוריאוגרף ג'ורג' וו. פאיסון לזמר הנשמה אוטיס רדינג, אשר קולו המיוחד וסגנון זמרתו העניקו לקטעי היצירה עומק וריגוש, בקטעי סולו, בדואטים ובהרכבים הגדולים יותר של הלהקה.

היצירה השלישית הייתה דואט מוזר, Unfold, שיצר ב-2005 רוברט באטל, שייכנס בקרוב לתפקיד המנהל האמנותי של הלהקה. לינדה סלסט סימס וקליפטון בראון הנהדרים לא הצליחו, למרבה הצער, להבהיר מה רצה באטל להביע בדואט שפס הקול שלו הוא אריה מהאופרה "לואיז" של שרפנטייה בזמרתה הנהדרת של ליאונטיין פרייס.

קרנבל בארוקי

בתכנית ב' הועלו רק שתי יצירות בנוסף על ה"התגלויות" נוסח איילי, קטע סולו קצר Inside מ-2008, אף הוא מאת רוברט באטל, שלא יכולתי לראותו, ו- Festa Barocca הגדולה, מ-2008, של הכוריאוגרף האיטלקי מאורו ביגונצטי, ש-44 הדקות שלה נרקדות בסגנון ניאו קלאסי מרהיב עין לצלילי קטעים נרחבים מתוך יצירותיו של הנדל.

זוהי יצירה קרנבלית באופייה, שבמרכזה ניצבת הופ בויקין המקסימה בחיוניותה, בגמישותה ובתנועתה החל מפתיחת היצירה כשהיא יוצאת מתוך הלהקה השלמה, ואחר כך כשהיא שולטת במתרחש על הבמה כמין שר טקס או מנצח המביא ומוציא את קבוצות הלהקה לקטעים המיועדים להם.

בכמה קטעים כמו הדואט הקליל שרוקדים רנה רובינסון וג'וליירמו אסקה חסרו לי המסכות הוונציאניות, אבל הפיצוי היה בהבעות הפנים של השניים. לצד קטעים סוחפים של הלהקה כולה, כמעט ארבעים רקדנים ורקדניות, בלטו דואטים מרשימים אחרים, בחלקה הראשון של היצירה, בביצועם קליפטון בראון וקונסטאנס סטאמאטיו, ובעיקר זה של בני הזוג סימס לקראת סיום, ושני קטעי סולו מרתקים של עמוס ג'יי. מצ'ניק ג'וניור ואקואה נוני פרקר.

היה מסקרן, ובדיעבד מעניין מאוד לראות את להקתו העכשווית של תיאטרון המחול אלווין איילי בהתמודדות עם השלמות של הבלט הניאו קלאסי ועם רוח הבארוק שנשבה מהמוזיקה. ועם זאת, אני מודה שהייתי שמח אם בכל אחת מהתכניות הייתה ולו גם רק יצירה אחת נוספת של אלווין איילי.