מאבדים את הדרך

גם אם ברצוני לברך על הקמתה של קבוצת תאטרון חדשה – מה שנקרא בהבימה ובבית ליסין "קבוצת צעירים" או בלי כינוי בכלל בקאמרי אבל תחת שרביט של במאים צעירים – אני מודה שאין לי מושג על מה ולמה היא הוקמה בחיפה.
 
ככל שיש בי סימפטיה למוסד (שבעברי הרחוק מאוד פעלתי במסגרתו) ולניסיון של מנהלו האמנותי משה נאור לשקם את קיומו ואת יוקרתו כתאטרון ארצי,  עדיין עלי להבין את המתרחש בו ועל בימותיו. ואת זה לא יכולתי לקבל ב"תופעות לוואי", הצגת הביכורים של הקבוצה החדשה.
 
כבר מהרגע הראשון הופתעתי לגלות שאין להצגה הזאת מחזה או מחזאי. בתכנייה נמצא ההסבר לכך, שהרי מדובר ב"תוצר של עבודת סדנה משותפת בה שמונת חברי הלהקה תרמו מחומריהם האישיים". אני משער שאת התהליך וההתרמה הזאת ניהל הבמאי ארי רמז, שהוא גם מנהל הקבוצה.
 
תהליכים מסוג זה מתרחשים במקומותינו כבר כמה וכמה שנים ודי אם נזכיר את יעלי רונן, איתי וייזר ולאחרונה את מאור זגורי, הזוכה הראשון בפרס המחזאי ע"ש נסים אלוני, שארבעת מחזותיו היו תוצאה של חיבור חומרים אישיים שלו ושל קבוצות השחקנים שהשתתפו בתהליך הניסוי והטעייה, כשהוא עצמו אחראי לכתיבת המחזה שהתגבש במהלך העבודה.
 
לא כך, משום מה הוגדרה התוצאה של "תופעות לוואי". הצגותיו המשובחות הקודמות של ארי רמז "המכוער" בתיאטרון חיפה ו"סכינים בתרנגולות" באנסמבל עתי"ם הן עדות ברורה ומבטיחה ליכולתו כבמאי שמיטיב לעצב הצגה ומשחק. אבל רמז איננו מחזאי, ולפחות במקרה הנוכחי הוא גם איננו נוטל על עצמו ולו גם ברמיזה את האחריות ל"מחזה" שנוצר בעבודת הסדנה.
 
כי למעשה, למרות המבנה המוכר של אפיזודות המצטרפות לסיפור, התוצאה נותרה כאוסף של תרגילי-מצב, הטקסטים נשמעו מלאכותיים, והתלכיד שהיה אמור להתקבל נותר כתפזורת נטולת עניין.
 
לכאורה מדובר בתיאור של צעירים ש"מאבדים את דרכם", כלומר הייתה דרך ואיננה עוד. אבל זה רק בהגדרת הכותרת הכללית שלה. לכאורה, כי מיד מתחתיה זה הופך ל"מחפשים את דרכם בחיים". אבל איך תימצא דרך כש"אין מה לצפות ואין יודעים מה לרצות"? איך יהיה אושר כשהמצב הקיומי מלכתחילה הוא "היעדר סיפוק וחוסר שייכות". הציטוטים, כמובן, מתיאור העניין בתכנייה. הצרה היא שהם חלחלו אל מה שמוצג על הבמה.
 
כי כן על פי עדותו של רמז "התחושה אותה ניסינו לתאר זה לזה התלוותה בהרבה צלילים ותנועות ידיים, אך לעולם לא במילים או במשפטים קוהרנטיים". נראה כי בסופו של התהליך נשארו הצלילים ומחוות הידיים והקוהרנטיות הטקסטואלית נותרה מאחור.

 "תופעות לוואי", צילום: כפיר בולוטין

אז בסופו של דבר, תשאלו, על מה עבדו שם? איזה סיפורים גייסו או בישלו ליצירת חוויית תיאטרון בת זמננו, ש”מנסה ליצור תמונה שמימית בתנועה מתמדת החגה סביב חור בבטן כמו רופא שאוסף סימפטומים ולבסוף משער על קיומה של מחלה”? ומה להבנתם של הבמאי והשחקנים הצעירים הן "תופעות הלוואי של חיינו כאן ועכשיו"?
 
עזבו אתכם מהמילים הגבוהות האלה. בסך הכל מדובר בניסיון לתאר חבורת ידידים-מכרים, שהריק מתוכן מאחד אותם. כאלה, שגם כשהם מנהלים שיחה הם אינם אומרים בה דבר. ממש כמו אחד מהם, אהוד, שמנסה להיות סטארט-אפ אנושי, אבל הוא שב ונכשל שב ומכשיל. או יניב, שמנהל או רק מפעיל מכון סקרים, ואפילו כשמדובר באחותו שמאובחנת כחולת סרטן גם הוא נכשל ומכשיל.
 
וגם אלכס, שאמנם נותן המחאה שמנה לאהוד עבור הפרויקט הבא שייעלם כלא היה, אבל זה לא ממש מעניין אותו. ויש אמנית שהקשקוש שלה נוצר אגב התחרמנות על שפתו הפיוטית של אמיר, הערבי בחבורה, ויש בת זוג לא ברורה, ויש סוקרת שיוצאת מתוך האוטומציה של הטפסים אך נשארת תקועה בעננים.
 
וכך, כמו הפרויקטים של אהוד, גם כהצגת תאטרון, ולא במפתיע, החומר הזה אינו מצליח לצבור חיוניות או קוהרנטיות. רמז, כבמאי, אמנם תזמר את ההצגה, את הכניסות, היציאות, חילופי האפיזודות, אך לא הגיע אל נקודת הכובד שבה הרעיון המופשט נחשף כאמירה משמעותית.
 
השחקנים הצעירים עושים כמיטב יכולתם במיני-תפקידים שיצרו, פה ושם גם מתגלה קצה של דמות. רון ריכטר הוא אהוד, קרן אור היא עלמא, סיון הכוכבי היא תבור, רביע חורי הוא אמיר, יונתן מילר הוא אלכס, אסיה נייפלד היא נינה, מעיין וייסברג היא רקפת ויונתן שוורץ הוא יניב.
 
אדם קלר עיצב תפאורה נאותה ביעילותה, אביה בש עיצבה מערכת תלבושות עכשווית, מעצב התאורה חואן כהן סייע להעביר את ההתרחשויות בין האפיזודות השונות, ואף להגדיר אותן ככאלה, ורן בגנו דיבר בברור באמצעות המוזיקה שלו שעיטרה את ההצגה.