אין רחמים ואין אמפטיה
 
הקהל באולם בית החייל צחק הרבה. לא בלי הצדקה, אך גם לא בלי הפוגות. אני, משום מה, כמעט שלא הוצחקתי. למעשה אפילו השתעממתי. אולי משום שכל מה שמתרחש בו כמעט עד לסיום צפוי מראש. כולל ההצחקות. אולי משום שלמרות איכות הביצוע נעדרה ממנו אותה חיוניות טבעית שיש לפארסה צרפתית. ואולי זה בגלל המחזה, מקור ותרגום גם יחד.
 
המחזה "ארוחה עם אידיוט" נסמך אל מסורת דרמטית ענפה המשתמשת באידיוטים, מטומטמים, חסרי אונים וכיו”ב. גדול המחזאים הצרפתים, מולייר, התפרנס מאלה לא רע. הוא לא ריחם עליהם ולא חיפש מוצא של כבוד עבורם באמצעות הממד האנושי, הלב הטוב או הגאונות. אידיוט נשאר אידיוט, וגרוע מזה, הוא ראוי לעונש הולם בגלל זה.
 
את המרכיב הדרמטי הזה ניתן למצוא מאז בכל קומדיה או פארסה צרפתית. תמיד יהיה שם איזה "אידיוט" שיעניק חיוניות גם לעלובה בעלילות, ומעשיו ודבריו יפעלו בעלילה ממש כמו דלתות, שמסתירות ומגלות אמיתות לא רצויות לדמות מרכזית.

עלילה כזאת רקח המחזאי פרנסיס וובר, במאי תיאטרון וקולנוע (“כלוב העליזים", “הבלונדיני בעל הנעל השחורה") במחזה "ארוחה עם אידיוט" המועלה עתה בהבימה, ואשר הוצג בשעתו בבית ליסין תחת השם “אידיוט לארוחה”, וב-1998 אף הפך לסרט מצליח שהוקרן בארץ תחת השם "אידיוט מושלם". 


"ארוחה עם אדיוט" רמי הויברגר ויעקב כהן (תמונת יח"צ)

וובר מפתח במחזה הזה את הרעיון הקלאסי לשלב הבא וההגיוני מאוד: האידיוט הוא אידיוט רק כשהוא נופל קורבן לרוע לב. אבל אם מישהו בקהל רוצה לרחם עליו, במחילה מכבודו שיתאפק. אידיוט כידוע נשאר אידיוט. אין רחמים ואין אמפטיה. אם אצל גוגול השאלה היא "למי אתם צוחקים?" השאלה אצל וובר היא רק אם האידיוט שלו הוא היחיד. בהקשר זה כדאי לשים לב לעובדה שבניגוד לשלושת השמות שניתנו בעברית, השם המקורי, בצרפתית, הוא "סעודה של אידיוטים". ולא בכדי.

מצבים קומיים צפויים
 
עלילת המחזה מספרת על מנהג של קבוצת חברים בני המעמד הבינוני והגבוה שדי משעמם להם עם נשותיהם ופילגשיהם, ומדי שבוע הם מתכנסים לסעודה חגיגית שבה אורחי הכבוד צריכים להיות אידיוטים מושלמים. למעשה הם עושים תחרות שבועית ביניהם על "האידיוט המושלם ביותר".

אחד מאלה הוא פייר ברושאן, מו"ל מצליח, שהזמין לסעודה כזאת עובד מס הכנסה ששמו פרנסוא פיניון. אלא ששעה קלה לפני מועד היציאה לסעודה נתפס הגב של פייר, והוא נשאר תקוע בבית יחד עם ה"אידיוט" שלו, שבונה בגפרורים מודלים של גשרים ומבנים ואינו חוסך בדברי שבח עצמיים להישגיו המדהימים.

ואם לא די בכך, פיניון מצליח לסבך לפייר את החיים על פי מיטב המסורת, ויוצר מצבים קומיים צפויים מלאכותיים למדיי. הדיאלוג נע בין שנינות מקרית לבדיחות פשטניות, לכל אורך תשעים הדקות של ההצגה, כשהוא מדגיש את האידיוטיות של פיניון, שנובעת מתוך אנושיותו הפשוטה. בה בעת הוא גם  מצליף בחברה  הצרפתית  ובעיקר הזו הנחשבת ל"בורגנית", ובאמצעות פיניון ההלעגה מתפשטת גם לכיוון נציגיה, שגם הם כמוהו אידיוטים. 
  
כל זה מתרחש בדירתו של פייר (שאותה עיצב לתפארה בהצגה הנוכחית ערן עצמון ) והדיאלוג הוא המפעיל את האקשן, מקצין ומסבך אותו, כתחליף לדלתות, אם גם כי אלה קיימות כאן, בצמצום למופת. 

השרמנטיות הצרפתית נעלמה

משה קפטן ביים את ההצגה בקצב נינוח שמאפשר לקהל לצחוק במקומות הנכונים, עם עיצוב ישראלי נמרץ למדי של הדמויות. אולם, כאמור בפתח הדברים, חסרו לי  העסיסיות העפיצות, הניחוח והגוף הצרפתיים. ובעיקר השרמנטיות המבעבעת הטבעית של הצרפתיות.
 
לתחושה הזאת תרם התרגום הישראלי-עכשווי של יוסף אל-דרור שלא שעה לעצתו של וובר כי "הסלנג של היום יהיה אנכרוניסטי מחר בבוקר. לפיכך, השיטה הכי טובה היא להיצמד לשפה הבסיסית והתקנית ביותר ביותר." (הדברים מופיעים בתכנייה הטובה שערכה רות טון-מנדלסון עם חומרים מעניינים של הנרי ברגסון ואריה זקס שהביא שמואל רותם והרבה מאוד צילומים של ז'ראר אלון ממהלך החזרות).
 
מי שמייצג בהבלטה את ה"מצב הישראלי" של ההצגה הוא רמי הויברגר בתפקיד פייר. הוא מצוין בעיצוב הכאב והייסורים הפיזיים, ובהגשות הטקסט היבשות שלו שנענות בהנחתות וממטרים של פרנסואה, בגילומו של יעקב כהן, שהיה מאופק מאוד, עם כמה חריגות-קרקס אופייניות. שניהם מצוינים בעיקר בתמונת הסיום, שמטעמים מובנים לא אתאר אותה, ואסתפק בכך שאציין כי שניהם, כל אחד בתורו, עיצבו להפליא את הפגיעות האנושית שלהם.
 
את הדיאלוג הארוך בין שניהם, התופס את עיקר ההצגה, שברו לפי סדר הגיוני, יעל צפריר האריסטוקרטית כאשתו של פייר, מיכאל כורש מלא חביבות כרופא, ריקי בליך הקלילה והפגיעה כמאהבת שלו, אמנון וולף האנרגטי, כיריב-מתחרה לשעבר שבא לסייע לפייר לתקן את מה שפיניון קלקל, ושמעון כהן, שהיה היחיד בכל הצוות שהביא עמו משהו "צרפתי" בתפקיד מפקח המס, הבוס של פרנסואה.


"ארוחה עם אדיוט" (תמונת יח"צ)

ילנה קרליך עיצבה את התלבושות, שלא ממש הריחו שאנל, דיור או קשארל, מאיר אלון האיר עניינית, אלדד גרויסמן עיצב תנועה, ואריק אביגדור עיטר במוזיקה "צרפתית" כהלכה.

לסיום, “ארוחה עם אידיוט” היא הצגה מקצועית ומהוקצעת בז'אנר שלה, והייתה יכולה להיחשב הישג במתחם של תאטרון מסחרי, שאינו בנמצא אצלנו. ומשום שכך עושים גם המתחרים, וגם משום צרותיו הכלכליות של התאטרון הלאומי שלנו, והאיחור הניכר בשיפוץ-שדרוג ביתו, העלאת המחזה במסגרתו צריכה להתקבל בסלחנות. שהרי בכל זאת, את הקופה צריך לתחזק.