פסטיבלים - שלוש אחיות

אנסמבל הרצליה מגיש גרסה ממוקדת ומאלפת של מחזהו החידתי של צ'כוב

אירינה

עוד לא חלפו חודשיים מאז שראיתי בברלין את הגרסה האורגיאסטית של "שלוש אחיות" והנה פגישה חדשה מסקרנת מאוד, מעוררת מחשבות ותהיות באנסמבל הרצליה. וזה צ'כוב חי בגרסתו העברית החדשה של שמעון בוזגלו, שנענה בטבעיות לשפת החולין הרוסית, זו שאיכשהו תמיד נשמעת כפיוט.

והשפה הבהירה הזאת מחלחלת לתוך הבימוי הישיר של אופירה הניג, לכאורה סגפני, כבחדר חזרות ורק עם כיסאות, ותוך ויתור על סמלים מוחצנים כמו השעון המתנפץ, או תמונת הסיום המפויסת של שלוש האחיות עם האכזבות האישיות ועם המשך הגלות מעיר ילדותן.

את הטון והצבע הזה נותן כבר הטקסט הפותח של האחות הבכירה אולגה, במשחק הדוק מאוד של אודליה סגל מיכאל, שמדברת על גלות בת 11 שנים ממוסקבה, שהחלה כאשר אביהן התמנה למפקד חטיבה צבאית בעיר הפלך הפרובינציאלית שבה הן חיות מאז. אבל האב מת בדיוק שנה לפני תמונת הפתיחה. שנת האבל באה אל סופה. עכשיו כבר מותר לחלום בהקיץ ובקול רם על מוסקבה, ועל השיבה אליה.

התקווה הזאת היא "מתנת יום ההולדת" של האחות הצעירה אירינה שמנצלת אותה בתמימות ילדותית מאוד, במשחקה של סילביה דרורי- טששניובסקה שהוא צעיר ומלבב, בשלב המוקדם הזה, מתבגר וכואב בהמשך, בעיצוב של אירינה הלומדת את מהות החיים, ומבחינה בזמן החולף ומרחיק אותה אל התחליף של החיים האמיתיים שייחלה להם.

את עולמה מעטרים שני קצינים מנוגדים זה לזה, המתחרים על לבה ואהבתה. האחד שזוכה בה (בסיוע לחץ של האחות הבכירה), ובהבטחה של נאמנותה ומסירותה אף ללא אהבה הוא הברון טוזנבאך. אסף סלומון מגלם אותו בחיוניות וחום וכמין גירסה של פייר בזוחוב מ"מלחמה ושלום". האחר, הנשקף כל העת על החיזור הזה, הוא סוליוני במשחקו הסגפני מאוד של נמרוד ברגמן, כמעט ללא מילים, אם שתיקה איננה נחשבת טקסט. ברגמן מרתק בעיצוב של נוכחות קרה, מציקה, מאיימת – ובעיקר כשהוא מממש אותה בחיזור הגלוי היחיד שלו אחר אירינה.

מָשָה

באחת מתמונות השיא המרכיבות את חלקה השני של ההצגה, שבה מתגבשת ומתבררת דמותה הטרגית הגדולה של מָשָה, האחות הנשואה שהתייבשה חרף אהבתו ומסירותו של בעלה, והיא נטרפת בגופה וברוחה בלהט האהבה שמעורר בה ורשינין, מפקד החטיבה החדש, שכמוה גם הוא נשוי ואב.

את משה מגלמת אורנה כץ בהתפתחות מרשימה מן הקור של הנוכחות השקטה בשתי המערכות הראשונות אל ההתעוררות המחודשת של הנשיות הלוהטת והיחשפותה במערכה השלישית, וממנה אל הייאוש הזועק של המערכה הרביעית.

אחד האבסורדים הנוגעים למשה הוא הדמיון באופיים של שני הגברים הסוגרים עליה, כפי שמעצבים אותם יורם יוספברג, כוורשינין גברי, ואיצ'ו אביטל כקוליגין, בעלה המורה הנאיבי. שניהם כנים, מסורים, אוהבים, שניהם פגיעים ויודעים להתגבר. כאילו צ'כוב מצביע באמצעות השלישייה הזאת על המתח הנצחי של החיים בין מציאות לחלום, שהוא אולי גם הנושא המהותי של המחזה.

מי שלכאורה הגשימו חלומות הם אנדריי, אחיהן של השלוש, ואשתו נטשה, בת המעמד המפוקפק או הנחות יותר. אנדריי הוא מהמר כפייתי, כפי שזה מודגש במשחק הזוויתי של יואב הייט. לא רק בכספי הירושה המאלצים אותו למשכן את הבית, אלא בנישואיו לנטשה, שנעמי פרומוביץ-פנקס חושפת עבורה משחק קומי, שטני למדיי כביטוי לשתלטנותה, אדנותה החדשה ופריצותה.

אל מול אלה מציב צ'כוב שלושה "בני אדם": מהתחלה ועד הסוף זהו צ'בוטיקין, רופא הגדוד שמעוצב במשחק בהיר, חם ומלבב של אלכס פלג, שמיטיב להטעים את היותו תחליף אב מציאותי שפוי; אנפיסה, האומנת-המשרתת הזקנה, שליאת גורן מעצבת בתענוג ניכר, ובמיוחד במערכה הרביעית כשהיא משוחררת מעולה של נטשה, וזוכה לעבור מהאחוזה אל העיר (ולא משנה לה שזו איננה מוסקבה); פרפונט, השליח שנתקע לאנדריי כמו קוץ ברגעים הלא מתאימים, בעיצוב קומי מעודן של אמיתי יעיש בן-אוזיליו.

אופירה הניג

באמצעות תיאורן של הדמויות ועיצובן אני למעשה מתאר ומשבח את משקלם המכריע והעיקרי בבימוי של אופירה הניג. בלעדיהם לא הייתה משמעות להחלטות שלה לוותר על תפאורה לטובת החלל הריק של הבמה שאבזריו העיקריים הם הכיסאות, במבנים משתנים בכל תמונה מחדש ועל ידי השחקנים.

במערכה השלישית, המתרחשת לאחר שריפה גדולה בעיר, יש משטח דשא שרוף במרכז וערמות של בגדים, המדגישים בדרכם את הפער בין הריק של עולם החלומות, בחלקה הראשון של ההצגה, למציאות הנושכת של מצוקה ואסון בחלקה השני. ייעוץ לעיצוב החזותי נתנה מרים גורצקי-בילו, והשלים אותו מעצב התאורה שעיצב רפי עובדיה באמצעים פשוטים כמו נורות נאון בשתי המערכות הראשונות, באור צהוב-צורב במערכה השלישית, ובאור טבעי נטול אפקטים במערכה הרביעית.

החלטה אחרת של הבימוי נוגעת למוזיקה. במחזה יש שימוש אקטיבי בפסנתר, בכינור, בתזמורת צבאית. את אלה המירה הניג במוזיקה אחרת, ברוב המקרים זהו TAKE FIVE המפורסם של פול דסמונד ודייב ברובק, שמקפיץ ומרקיד את בכל הנוכחים על הבמה. את הסאונד הבהיר עיצב עידו מנור.

אני מודה כי אינני בטוח שאני יורד לסוף כוונתה של הניג בעניין המוזיקה, אך גם TAKE FIVE השב ומושמע וגם קטעים אחרים (שכמו עורך הפסקול, לרוגזי הרב, אינם מזוהים בתכנייה) יוצרים הנגדה משל עצמה למתרחש, כביטוי לזרימת חיים שבדרך כלל היא סמויה מהעין. הבחירה הזאת גם מתפקדת כסוג של הרחקת העניין המהותי של המחזה מהמאפיינים הרוסיים, של הדמויות, המקום והזמן המקורי של העלילה, סוף המאה ה-19. להרחקה הזאת תורמות גם התלבושות העכשוויות שעיצבה דינה קונסון.

התוצאה של כל המרכיבים האלה בבימויה הממוקד של אופירה הניג היא הצגה שנאמנותה לצ'כוב נוצרת דווקא מתוך החלטותיה להיפרד ממוסכמות או סממנים מוכרים. הוויתור על כמה דמויות משנה נולד אולי מתוך התחשבות בתקציב, אבל הוא הופך לגורם מהדק ומחזק את הנאמר במחזה.

אך במיוחד ובמפתיע, לכאורה, באה ההחלטה לוותר על תמונת הסיום שבה שלוש האחיות עושות את חשבון הנפש שלהן על מה שהיה, ופותחות צוהר אל מה שיהיה. אולי. זו החלטה מפתיעה של הבמאית, אך אפשר בהחלט להבין אותה לאור כל מה שקדם ונאמר. האחיות למדו את המסר, הן כבר חיות את העתיד. הן אינן צריכות לדבר עליו. לא עוד.

וכך, לסיכום, אפשר להצביע על "שלוש אחיות" באנסמבל הרצליה כהצגה חכמה שמאירה באור הפנימי שלה את מחזהו הנפלא של צ'כוב.