דימויים ומצבים של זיכרון וגוף
 
יותר מעשור שנים נדרש כדי שהרקדנית-כוריאוגרפית הישראלית סער מגל ועמיתה, הרקדן-כוריאוגרף הגרמני יוכן רולר יצליחו לממש את הרעיון ליצור יצירה דו-אישית שבה יתמודדו עם העבר המפריד בין העולמות שהם מייצגים בזהותם הלאומית.
 
תמונה שבה צולם קצין אס-אס כשהוא יורה באישה יהודייה היא נקודת המוצא ליצירתם Basically I don't, but actually I do (ביסודו של דבר אני לא, אבל למעשה אני כן) שהועלתה כבר בהצלחה בגרמניה ועתה התארחה בתיאטרון תמונע במסגרת פסטיבל "תיאטר שטונדה" הנערך בתמיכה מהותית חשובה של מכון גתה.
 
הצופים ביצירה עומדים על רגליהם לכל אורכה בשלושת צדי הבמה, בעוד מושבי האולם נותרים ריקים, ועד מהרה ומבלי שתהיה התייחסות אליהם אלא לקראת הסוף נוצרת התחושה שרוחות הקרבנות צופים משם ביצירה ובנו גם יחד. בגרמניה העניין הזה מודגש אף יותר כי הקהל המגיע להופעתם חולץ את נעליו, ואלה מוצבים בשורה בחזית המושבים מול הבמה או משטח ההופעה. אינני חושב שמחווה כזאת, והדימוי הנורא שהיא יוצרת, הייתה יכולה להיעשות כאן.
 
אבל גם בלעדי זאת, ובלי שום ניסיון לזעזע, מגל ורולר מצליחים לטלטל את הצופים בסדרת דימויים ומצבים שחרתו בזיכרונם ובגופם את זכר השואה שהם דור שלישי לחוזרים ממנה אל החיים או לאלה שנספו.
 
אין ספק שזו יומרה והעזה לנסות לבטא באמצעים אמנותיים מופשטים יותר, כמעט ללא מילים, את מה שהיה אז. אבל השניים בחרו לדבר "בשם" העבר כאילו היו הם עצמם באותה תמונה. רולר הקצין, מגל הקרבן. כאילו הם העדים על מה שהיו. כאילו הם גם התובעים והסנגורים המנהלים את החקירה הנגדית ובאמצעותה יוצרים את הסיפור.