גן עדן תיאטרלי

השורה התחתונה של המאמר הזה תהיה: רוצו לראות! לקריאה הזאת יש הרבה סיבות טובות, רציניות מאוד למרות שכולן משעשעות, מצחיקות, ומזכירות שוב למה זה טוב לשמור את הקליפה, זו שכמו השכלולים המדעיים בני זמננו, מצליחה להצמיח בתוכה פעם אחר פעם פרי חדש ועסיסי. לפני שנה וחצי הוא היה מורכב ותלוי מקום בפסטיבל ישראל, בימים אלה הוא צבעוני ומלהיב בביתה של הקבוצה.
 
הריון של תשעה חודשים עבר על היצירה זאת שהתפתחה, התחילה ללבוש צורה, לפתח שרירים ואברים פנימיים, עד שיצאה לאוויר העולם כדי לספר לנו מה קורה באמת במטבח היצירתי, מאחורי הקלעים. שהרי שם, הכי שם שיש, הפנטזיה היא הכי פנטזיה. ומתוכה נשלחים אל הבמה הרעיונות היפים, הממכרים, שעושים תיאטרון.
 
וכאשר מדברים על החבורה הקטנה הזאת, הנאבקת כל שנה מחדש על הזכות להיות אתנו גם בשנה הבאה, מדברים על מי שמעיין ההמצאות שלהם איננו מתייבש ואינו מבייש את הבאים ללגום ממימיו. ואלה מים חיים באמת, מי גן עדן או עינוגי פרדייז כולל הגירוש המביש שבגללו אנחנו כאן, הכול כלול - מהים ועד הנהר הגדול.


"פרדייז" למטה צבי פטרקובסקי ודמטרי טולפנוב (מקור: clipa.co.il)
 
העלילה מוכרת – בריאת העולם בשישה ימי עמל, יום אחד של מנוחה, חולשה גברית, עורמה נשית וחרב מתהפכת שעוצרת בעד כל ניסיון לשוב ולחיות, קצת, ביער הגשם העבות הקרוי גן עדן. המאמינים, אגב, מגיעים לשם בסופו של דבר, על כנף הדמיון הסופי. הספקנים מסתפקים באופציה ראליסטית יותר של יוצרים – ציירים, מחזאים, מוזיקאים, במאים ושחקנים עתירי דמיון.
 
אבל בקליפה מאמינים שצריך לספר מה קורה מאחורי הקלעים של בריאת העולם, אם לא זו  המוכרת מספר בראשית, לפחות מהצד של התיאטרון שמנסה לספר עליה. וזו הופכת להיות הצגה משל עצמה המתרחשת מול עיני הצופים בה. עלילתה היא בריאת-הצגה בקצב מטורף שבו מחליפים תלבושות, משלחים אבזרים וחלקי תפאורה לבמה, מדליקים אורות ומכבים אותם, יוצרים אפקטים, מתאפרים, מתפנקים ואפילו מנצלים רגע כדי לטלפן לאמא, מסתבכים בין כבלים, קמים ונופלים ומצליחים בכל זאת לעשות את ההצגה האחרת, זו שעל הבמה הבלתי נראית, מול קהל בלתי נראה.
 
ובקבוצה יודעים איך לעשות את הסיפור הזה. דמיטרי טולפנוב, ליצן טבעי כל כך, הוא גם הבימאי וגם אלוהים, יודע לכעוס כשצריך, אבל גם לשאת בעול. וכשהוא מתוסכל ומהורהר הוא סמל האנושיות הנוגעת ללב. עידית הרמן, היא שחקנית-רקדנית-אקרובטית מושלמת שנחתה ממרומי הקרקס השמימי, והיא מגלמת את חווה, ששדיה המצוירים עם פטמות דובדבניות דורשים דיפון מתמיד, ובריאתה על גבי עצם פאלית היא אנדרטה חיה לנשיות מבטיחה ומאיימת.
 
יונתן קונדה הוא דיווה מושלמת כשחקן שנבחר לגלם את האדם הראשון. יש לו שולחן איפור  על כל מאפייניו הקלאסיים, כולל תמונה של אהוב כלשהו, ויש לו גינונים נסיכיים ענוגים שמצדיקים בהחלט את ההחלטה לברוא אותו בלי ערווה, ובלי עלה תאנה. לעומתו צבי פטרקובסקי, הצעיר בחבורה, שנבחר להיות הנחש, עם זנב ארוך כסוף קשקשים, made in china כמובן. מסתבך, מתחבט, ונופל יופי כקורבנו של פועל הבמה שהוא ולא אחר הוא הכוח העליון האמיתי הבורא תיאטרון כל ערב מחדש.
 
את פועל הבמה הזה מגלם עודד צדוק, ועושה רושם כי ההצגה כולה נוצרה עבור הכישרון הגדול שלו לשנות צורה, לעצב פנים של צחוק ודמע, של עורמה ושל תושייה, בשליטה מושלמת של משחק פיזי מרתק. צדוק עושה בווירטואוזיות תפקיד משולש – הוא פועל הבמה המוציא ומביא את התפאורה, האפקטים, והשחקנים, הוא גם האיש המתוסכל שמגלה הזדמנות לזכות בהכרה באמצעות פשיעה קלילה כשהוא גוזל מאחד השחקנים את  תפקידו, והוא נפלא בביצוע התפקיד הזה. 

 
"פרדייז", עידית הרמן ועודד צדוק (תמונת יח"צ)

את התפאורה, כלומר את זו של אחורי הקלעים ואת זו של ההצגה הבלתי נראית, עיצב בהומור דמיטרי טולפנוב כשאת הדמיון שלו משלים זה של אורי מורג, מעצב התאורה הבורא אור יקרות מבעד לחשכת הכאוס ואפלת הקלעים. עידית הרמן הלבישה והפשיטה מצוין את עצמה ואת חבריה, ויונתן קונדה מצא את המוזיקה הנכונה (שלא זכתה לקרדיט, למרבה הצער) לבריאת העולם המופלאה הזאת, יצירתם המשותפת של חברי קבוצת קליפה בשיתוף הדרמטורגית מאשה נמירובסקי.
 
וכנאמר בפתח המאמר הזה, את ההצגה הזאת, את גן-העדן התיאטרלי הזה, רוצו לראות! 

כרטיסים: תיאטרון קליפה בתל-אביב. טל': 03-6879219.