שתי הצגות אורחות מסנט פטרבורג מגישות מטעמי תאטרון נדירים בביצועים מרשימים
איבנוב בלי כסף
במהלך הימים האחרונים התארחו ב"גשר" ארבע להקות תאטרון שונות שהגיעו לכאן במסגרת מבצע תרבות שנתי "עונות סנט פטרבורג" שבאמצעותו משגרת העירייה שם את העבודות המוצלחות ביותר של מיטב הבמאים, שהועלו בידי להקות השחקנים הבולטות של העיר. בשנים הקודמות נשלחו הנבחרים לפראג, שגמלה בשיגור להקות משלה לפטרבורג, לברלין ולהלסינקי.
לישראל הגיעו חמש הצגות, שארבע מהן הועלו באולמות של "גשר", ומהן זכיתי לראות רק שתיים - “איבנוב" מאת צ'כוב, בגרסה של "תיאטרון כזה" ו"דון ז'ואן" של מולייר בגרסה של הבמאי אלכסנדר מורפוב בביצוע תיאטרון הדרמה האקדמי ע"ש ורה קומיסרז'בסקיה. על שתיהן גם יחד אפשר רק לברך, ולהצטער שלא יועלו עוד כמה פעמים לפני שייעלמו אל מאורת הזיכרון.
"תיאטרון כזה" שהעלה את "איבנוב", מחזהו המוקדם של צ'כוב, הוא גוף צעיר יחסית, והיחיד שאין לו בית משלו והצגותיו מועלות באולמות שונים ואתרי תרבות כמו "המוזיאון הספרותי של דוסטוייבסקי". הלהקה נוסדה על ידי שחקני העיר, שאחד מהם הוא אלכסנדר בָּרגמן, במאי ושחקן במה, טלוויזיה וקולנוע מבוקש שהמוניטין שלו חורגים מתחומי העיר, והוא הגיע לכאן גם כבמאי שותף (עם אנה ברטניאן) של "איבנוב" וגם כשחקן נהדר בתפקיד דון ז'ואן.
המחזה של צ'כוב מספר על איבנוב, שמזה חמש שנים נשוי לאישה יהודייה עשירה, שהתנצרה כדי להינשא לו. הוא בזבז את הכסף, צבר חובות, ועתה כשהיא חולה סופנית בשחפת, אין באפשרותם לצאת לבית החלמה בקרים. תחת זאת הוא מתחיל לנהל רומן עם סשה הצעירה ממנו ב-17 שנים, שהיא בתה של אישה עשירה אחרת שהוא חייב לה ממון רב. אשתו מגלה את הדבר, ושנה אחרי מותה איבנוב עומד לשאת לאישה את אהובתו הצעירה.
איבנוב (מקור: אתר תיאטרון גשר)
במאי ההצגה בדקו שתי גרסאות של המחזה ובחרו לוותר על הסיום המוכר שבו איבנוב יורה בעצמו כאשר נחשפת כוונתו להינשא בגלל הנדוניה הנכבדה הצמודה לכלתו. תחת זאת הם בחרו סיום פתוח, ולא פחות דרמטי, שבו איבנוב עוזב את אורחי החתונה והולך אל רוחה של אשתו הניצבת, כבחייה, ליד הפסנתר הרעוע המשמש כשולחן עבודה.
בגרסתם של בָּרגמן וברטניאן המרכיב הקומי זוכה להבלטה, בעיקר בסיוע דמויות המשנה – ולצדו מובלט ביותר הנושא הכלכלי-כספי, עד כדי כך שאין כל “גילוי מדהים" ביחס לכוונותיו של איבנוב, אלא דווקא ביחס לאמיתות של יחסיו עם אשתו ועם סשה הצעירה. השחקן הנפלא ויטלי קובלנקו מיטיב לעצב את המאבק הזה, את אהבתו הנואשת לאשתו ואת תשוקתו הבוערת לסשה.
שני פריטים בולטים מעצבים את הבמה לכל אורכה ויוצרים את האווירה המיוחדת שלה – הפסנתר הרעוע מימין, שברגע מסוים נראה כאילו אשתו החולה של איבנוב מנגנת עליו, ומנגד ארון מרוט, הנראה כאסם, שבתוכו איבנוב מוצא מקלט בדכאונותיו. בתווך אלה הם כיסאות, ובעיקר להקת שחקנים נפלאים אחד אחד שיוצרים אריג אנושי צ'כובי למופת.
דון ז'ואן בלי אלוהים
תבונתו של ברגמן כבמאי מסבירה במידה רבה את משחקו המרתק בכל פרטיו כדון ז'ואן המוליירי, בגרסתו של הבמאי אלכסנדר מורפוב המוצגת על ידי להקת תאטרון הדרמה האקדמי ע”ש קומיסרז'בסקיה. הוא מגלם מאצ'ו ספרדי שכל נערה או אישה העוברת סמוך אליו זוכה למגע ידו, מרפרף או מעמיק, כזה שעין-הציד שלו מאתרת אותן בכל מרחק נתון, וכזה שאין לו ייסורי מצפון אחרי אונס-רומנטי או יריית אקדח הממיתה את מי שמנסה לעצור בעדו. ואין לו אלוהים, בהחלט אין לו אלוהים. הוא בוחר להמשיך בדרכו עד המוות, שהוא יודע כי הוא אורב לו מעבר לפינה החשוכה. את המשחק הזה של דון ז'ואן מקפיץ לדרגה גבוהה עיצובו המרתק ברגמן.
המחזה של מולייר הוא אחד המופלאים באוצר הרחב שהותיר. הוא פילוסופי ורציני בתוך מעטה קומי אופייני. את השילוב הזה מייצג בעיקר סגנרל, משרתו של דון ז'ואן במשחק עדיו וחכם של ולדימיר בוגדנוב, עגלגל וקרח ונוגע ללב בניסיונותיו הנואשים להחזיר את אדונו למוטב, או לחיק האמונה. וכשהוא עוזב אותו – גם הוא בידיעה שאחרי זה יגיע סופו של הדון – זהו רגע של כאב אמיתי.
יש בהצגה הזאת הרבה מרחב של במה חכמה, שעל הרקע הכהה שלה בולטות תלבושות עשירות וצבעוניות, מתרחשים פעלולים, כמו ים סוער, ואפקטים חזותיים כמו שחפים צווחים, ותמונה בלתי נשכחת של אחוזת הקבר הכנסייתית של הקומנדור, שהדון מזמין לסעודה שבמהלכה יבוא קיצו שלו.
אך בעיקר יש בהצגה הזאת עיצוב אנושי של הדמויות: דמויות קומיות כמו אביו של דון ז'ואן במשחק נפלא של גאורגי קורולצ'וק, או נערות הכפר העסיסיות, וכנגדן דמותה הטרגי של דונה אלווירה, האישה הנחטפת ונבגדת, בגילומה הסוחף של יבגניה יגומנובה.
הבשורה הטובה בסופה של החגיגה הפטרבורגית הזאת היא שבעוד חצי שנה יהיה לה המשך. ועל כך תודה מראש.
17/11/2010
:תאריך יצירה
|