תמונות קצרות ואלימות

לפני קצת יותר משנה הועלה בתאטרון תמונע המחזה "עניין של גברים", אחד ממחזותיו הקצרים של המחזאי הגרמני פרנץ קסוור קרץ שנכתבו בשנות השבעים של המאה הקודמת והפכו אותו למחזאי הגרמני הפופולרי ביותר באותו עשור. זו הייתה ההפקה השנייה של המחזה בארץ, אך באותו זמן, ובמקריות, הועלתה גם הפקה שלישית שלו במסגרת סמינר הקיבוצים, ומשם עשה את דרכו אל התיאטרון הערבי-עברי ביפו. שתיהן בתרגומו המצוין וההדוק של שמעון לוי.
 
המחזה נכתב ב-1972, מצטיין בשפתו החדה, בריאליזם הבוטה ובאתגר שהוא מציב לשחקנים שבחרו או נבחרו לגלם את שני התפקידים המיוחדים בו. לפני עשרים ושנה ויותר בתיאטרון חיפה, היו אלה אלי דנקר וחווה אורטמן, ובשנה שעברה, בתמונע, שרה פון שוורצה וניסו כאביה, ועתה אלה הם נעמה ארמון ורוי קלדרון.
 
המחזה מנסה לתאר מה אירע באטליז שבו נמצאו גבר ואישה ירויים. האישה היא מרתה, קצבית בת קצב, המאוהבת בפועל בניין, אוטו, מזמינה אותו לארוחת ערב רומנטית שמתפתחת למערכת יחסים מורכבת וטעונה. היא איננה יפה ואיננה מושכת, אך מעשית מאוד. הוא גברי אך נזקק להוכיח זאת.
 
היא מאוהבת בו ככל שהוא משתמש בה ובגופה כאמצעי לפורקן מיני, היא מוכנה להשפיל עצמה ככל שהוא דורש ממנה, ומערכת היחסים לובשת אופי סאדו-מזוכיסטי. “אנחנו לא מתאימים" הוא טוען כנגדה באחת ההתלקחויות המילוליות ביניהם, לפני שהוא מצליח לממש את תאוותו בגופה או אחרי שהוא אינו מצליח להקשיח את אונו.
 
למרות הפיתוי לערוך השוואה בין שתי הגרסאות, אסתפק בכך שאציין כי השוני ביניהן נסמך בעיקרו על הבדלי הגילאים בין שני צמדי השחקנים. נעמה ארמון ורוי קלדרון עדיין בשנות העשרים לחייהם וזה מהותי לעיצוב הדמויות שנקבע בבימויה ההדוק והצעיר של עמית זרקא, אף היא מאותה שכבת גיל. 


עניין של גברים (תמונת יח"צ)


זרקא פותחת את ההצגה בתמונה אילמת, ואלימה, שבה נופל בעוצמה גוף גבר ערום בעומק הבמה החשוכה למחצה, ובעוד הוא מתחיל להתלבש נזרקת בקדמת הבמה אישה, אף היא עירומה, וכמוהו מתלבשת במהירות. האור עולה והשניים מתיישבים אל שולחן המוכן לארוחת ערב חגיגית. משם והלאה ההצגה בנויה כסדרה של תמונות קצרות שמתארות מפגשים בין השניים, תוך הגברת רמת האלימות ביחסיהם.
 
קלדרון מעצב דמות של גבר צעיר שמחפש את המיניות הנכונה שלו במושגים השאולים מחוברות, סיפורים ואולי גם מחוויות שלו, כאלה שיוצרים בו מעין פקק תנועה רגשי ופיזי. ארמון מעצבת את מרתה כנתונה בתהליך המתבסס על הצורך להיות נאהבת, ואפילו אם אהבה היא רק השפלה חוזרת ונשנית והיענות לשגיונותיו המיניים של הגבר.
 
ההצגה נעזרת מאוד בפסקול האפקטים של המוזיקה המקורית שכתב זיו הרפז, שיחד עם תאורה מעוצבת מאוד של אלכסיי טרלצקי ממלאים את חלל הבמה בעיצובו של שאול אפרתי שניצל יפה את מלוא עומקו.
 
בסיכומו של דבר, גם בפעם השלישית אצלנו “ענין של גברים" היא הצגה לא קלה אך מרתקת.