הפצצה ששינתה את עולם המחזמר
כמעט כמו אותה התרגשות מול הפתיחה הנפלאה של הסרט מ-1961, אותן נקודות שגדלות אט אט והופכות למראה מלמעלה עד למטה של גורדי השחקים של ניו יורק. כך הרגשתי, התרגשתי, כאשר צלילי הפתיחה, ואחריהם חבורות הרחוב היריבות, הג'טס (בני המהגרים יוצאי אירופה) והשארקס (המהגרים הצעירים מפורטו ריקו), פלשו אל אולם תיאטרון רמת גן, והובילו אל ביצוע ישראלי צעיר, תוסס ולוהט של המחזמר המיוחד הזה של לנרד ברנשטיין, ארתור לורנץ וסטיבן זונדהיים.
לפני 53 שנים כשהמחזמר עלה בברודוויי תיאר המבקר של הניו יורק טיימז את האירוע כ"נשורת רדיו אקטיבית". ואכן, זו הייתה הפצצה ששינתה את עולם המחזמר האמריקאי, ובעקבותיו גם את זה של לונדון. מחזמר ששלושת מחבריו יחד עם הבמאי-כוריאוגרף ג'רום רובינס, הטעינו אותו בגרסה מקומית אקטואלית של "רומיאו ויוליה", מוזיקה ששברה כל מוסכמה מלודית, הרמונית או קצבית, וכוריאוגרפיה שהקפיצה את הלהקה על הבמה ואת הקהל גם יחד.
מבחינות רבות נדון לכישלון כל ניסיון לשחזר בהפקות חדשות של היצירה הדרמטית-מוזיקלית הזאת את אותה תחושה דרמטית שהייתה בבכורה הבימתית, ואחר כך בבכורה הקולנועית. אולי משום שבדרך כלל הקפידו על נאמנות מרבית לבימוי המקורי של רובינס, כפי שראינו לפני קצת יותר משנה כשהגיעה לבית האופרה הלהקה הנודדת האמריקאית עם ההפקה המיוחדת שהועלתה לציון 50 שנות המחזמר. משהו היה חסר בה.
המשהו הזה – התלהבות נעורים סוחפת וכובשת - נמצא, ואולי לא במפתיע, בהפקה החדשה עם להקת הסטודנטים למשחק בבית צבי, תלמידי שנה ג', המסיימים השנה את לימודיהם, ותלמידי שנה ב'.
אקטואליה תנועתית
העלילה המוכרת והידועה והתרגום הנפלא והחי של אהוד מנור ז"ל, שידע להלביש בעברית נכונה את הדיאלוגים והלהיטים הרבים, בנוסח המוזיקלי המיוחד שהתקין רוני וייס, רק הרוויחו מהעובדה שהופקדו בגרונם וברגליהם של הסטודנטים הצעירים. ההדרכה המוזיקלית הנבונה של דוקי עצמון, יחד עם הדרכת הביצועים המקהלתיים של דניאל שוורצמן הפיקו ביצועים רבי עוצמה של הסולנים וביצועים מלהיבים של הלהקה.
"סיפור הפרברים" הג'טס והשרק במסיבת הריקודים (צילום: יוסי צבקר)
כך גם הכוריאוגרפיה של יאיר ורדי, שידע להרחיב ולהוסיף אקטואליה תנועתית. בסיוע של מיטל דמארי ויניב הדד, ויחד עם הקרבות שעיצב גנדי בביצקי, ורדי עיצב את החיוניות של הגוף הגדול הזה בתנועה ובמרץ סוחפים, כשהם בתלבושות צבעוניות נהדרות שברק חודריאן הצליח לגייס מהתיאטרון הקאמרי, ותחת פנסי התאורה המלהיבה של עמיר ברנר, שידע לתת אופי וגוון ייחודי לכל להיט ותמונה.
התרומה החשובה ביותר של התאורה הייתה בעומק שהביאה לתפאורה החכמה שעיצב ערן עצמון. הוא תחם את משטח הבמה הגדול בשני קירות לבנים חומות-אדומות, שביניהם נטועים "עמודי" גדרות, שתפקדו בשתי קומות. וכמובן הייתה שם המרפסת ה"שקספירית", שבלעדיה לא ייתכן כלל הדואט "עכשיו" של טוני ומריה.
בימוי של זהות אישית וקבוצתית
את החגיגה הזאת הניף לשיאיה הרבים הבמאי מיכה לבינסון שידע לעצב נכון את המשחק של תלמידיו במהלך הדיאלוגים ובתמונות שבהן המשחק הוא המאפיין את הביצועים הכוריאוגרפיים והמוזיקליים - המפגש בין הג'טס לסרג'נט קרופקה ההמום, או מרד בנות פורטו ריקו בגברים המתבדלים שלהן ב"אמריקה", או COOL שלפני הקרב האחרון.
לבינסון גם עיצב היטב את המשחק של בעלי התפקידים המרכזיים, שכך שהמעבר מדיבור לשירה ולתנועה, היה טבעי וחלק, והעמיק את הביצוע. בהקפדה אופיינית לו הוא גם דאג לכך שלא הייתה דמות, אפילו לא כזו ש"רק" התבטאה בריקוד או בשירה המקהלתית, שאין לה עיצוב וזהות, מעבר לשיוך שלה לאחת מהקבוצות.
כן הקדים לבינסון את מיקום ההפסקה כך שחלקו הראשון של המחזמר מגיע לשיא מרגש עם הלהקה השלמה, המוצבת בנקודות שונות על הבמה אל מול הקהל ומבצעת את "עכשיו" בנוסח הקבוצתי הגאוני שברנשטיין יצר, כמין קנון או פוגה עשירה של קבוצות ויחידים. את החלק השני, לאחר ההפסקה, פתח לבינסון בביצוע חוזר של החלק המסיים את התמונה הנפלאה הזאת. השינוי הזה יצר גם נקודת מתח לקראת הדו-קרב הצפוי, וגם רציפות טובה של החלק השני, לאחר ההפסקה.
שחקנים-זמרים-רקדנים נלהבים
נועה כרמל הייתה מריה נפלאה בקולה ובמשחקה שהשתנה בהתאמה מנעורים תמימים, אל אהבה נלהבת, אל כאב-רודף-כאב ובסיום - אל רמיזה טובה של מנהיגות. את חברתה אניטה שרה רקדה ושיחקה בלהט כובש ומסעיר ליאור גלרון. את ברנרדו, מנהיג השארקס, אחיה של מריה וארוסה של אניטה, גילם בתנועה "לטינית" גמישה רן גוזי ואת צ'ינו, ארוסה של מריה, שיחק היטב רביב מדר.
"סיפור הפרברים" השארקס וחברותיהן (צילום: יוסי צבקר)
עדי שיר היה טוני מרגש מאוד, החל בביצוע היפהפה שלו ל"אולי" ואחר כך ל"מריה", והיטיב להיות בתוך הדמות בכל אחד מהם, ובדואטים עם מריה. עומר זימרי היה מרשים וסמכותי במשחקו כריף, מנהיג הג'טס, ולצידו בלטו פאולו אדוארדו מואורה בתפקיד "אקשן" ובעיקר כש"הרגיע" את חבריו עם COOL בלתי נשכח, וישראל גולדרט כ”בייבי ג'ון”, שלכד את העין במשחק שניצל להפליא את יכולותיו בתנועה ואקרובטיקה.
כאן מגיע תור ההתנצלות שלי בפני עוד כעשרים משתתפים ונגנים (וכן מיעל נחום, לואיס דייגו, מורן זפרני ויהודה אברון, המופיעים בתפקידים הראשיים לסירוגין עם אלה שאני ראיתי). הייתי שמח לציין כאן את כולם, כהרגלי. אבל הפעם אסתפק במחמאה קבוצתית, שהיא גם אישית לכל אחד ואחת על ההתלהבות והלהט שהביאו עמם להפקה הזאת.
לסיכום - ”סיפור הפרברים" הזה של מיכה לבינסון, יאיר ורדי, אהוד מנור ורוני וייס ובעיקר של תלמידי בית צבי, הוא תזכורת נהדרת לגדולתו, מקוריותו והאקטואליות של המחזמר הזה.