פקודה בלתי חוקית בעליל
הסיוט שבזובור על סוגיו השונים בבסיסים צבאיים בשטחי אויב ובבית שב ומתגלה כל פעם במלוא חריפותו ובלי הבדל בין צבאות. הצירוף של לאומנות ודת עם מאצ'ואיזם פיקודי וסאדיזם "חינוכי" יוצר ערכים מדומים שעל פיהם מעוצבים לוחמים מדורי דורות, אך רק בעשורים האחרונים של המאה העשרים נחשפו לציבור ולבתי המשפט.
וכשם שתמיד היו מי שלקחו את החוק לידיהם, או התעלמו מהחוק, החלו להופיע גם מי שהתייצבו כנגד, לא בהפגנות מחאה (ויש כאלה) אלא בהגנה, לעתים קרובות וולונטרית, על הקרבנות. וכשאומרים קרבנות הכוונה לא רק לאלה שהזובור היכה בהם, אלא גם לאלה שנאלצו לבצע הלכה למעשה את מסכת העינויים האכזרית על פי פקודה בלתי חוקית בעליל שהועברה אליהם מלמעלה, או תוך התעלמות מכוונת של השרשרת הפיקודית.
מקרה כזה שאירע בבסיס הנחתים האמריקאים במפרץ גוואנטנמו בקובה הגיע לידיעתה של משפטנית צעירה שמיהרה לדווח על כך לאחיה, שחקן צעיר ומתוסכל למדי בברודוויי, ועם הפרטים שקיבל הוא ישב וכתב מחזה ב-1989 שהזכויות לגרסה קולנועית שלו נרכשו עוד לפני הבכורה בברודוויי וההצלחה הגדולה שזכה לה שם.
המחזאי הוא ארון סורקין, שלימים הפך לתסריטאי מפתח בטלוויזיה האמריקנית והעולמית עם הסדרה "הבית הלבן", ועתה מוקרן סרטו "הרשת החברתית". המחזה הוא "הבחורים הטובים" המועלה עתה בבית ליסין בתרגום עכשווי טוב של שלומי מושקוביץ ובבימוי דינמי ומסוגנן-צבאית של משה קפטן.
עלילת המחזה מתארת שלושה עורכי דין צעירים מהסנגוריה הציבורית שבפרקליטות הצבאית בארה"ב שמקבלים לידיהם תיק הגנה על שני חיילים המואשמים ברצח של טוראי סנטיאגו, חייל שביקש לעבור מבסיס גוואנטנמו ובתמורה יחשוף את האמת על הסיוט הזובורי המתרחש בו, שכינויו "סמרטוט אדום". המאבק על זיכוים של השניים, רב"ט דאוסון וטוראי דאוני, מתגלגל מהר מהשאלה "האם היה רצח" אל השאלה "מי נתן את ההוראה" להפעיל נוהל "סמרטוט אדום".
במבי פרידמן עיצב להצגה הזאת, על בימתו הגדולה של תיאטרון בית ליסין בדיזנגוף, תפאורה שנתנה להצגה צביון צבאי ולאומי מובהק. הקיר האחורי של הבמה נבנה כדגל ענק של ארה"ב, עם תבליט של לוחמים בפשיטה צבאית טיפוסית. כאשר יתנהל המשפט יהפוך משטח הכוכבים שבדגל למקום מושבו של אב בית הדין.
הבמה עצמה מוגבהת ובחזיתה מדרגות ונוצרת תחושה שהדגל נפרשׂ על כל משטח הבמה, ונרמס על ידי סדרת האירועים, ההכחשות והגילויים, וכולם בשם עקרונות. מכאן אלה הם הערכים המקודשים של "מחלקה, נחתים, אלוהים, מדינה" ומנגד אותם ערכים כשהם נרמסים יחד עם החוק.
את השינויים בתפאורה מעצבת התאורה המצוינת של אורי מורג, ואת האווירה הצבאית הפולחנית מאירה היטב המוזיקה של רן בגנו.
הדס קלדרון, מורדי גרשון (מאחור) ןליאור אשכנזי ב-"בחורים טובים", צילום: דניאל קמינסקי
יחידה בימתית ממושמעת
משה קפטן יצר על הבמה, בבימויו הטוב ביותר עד כה, סדרת מהלכים צבאיים המשמשים רקע, מסגרת, ותוכן להתפתחויות המשפטיות של העלילה. מבעד ל"מקהלת" הנחתים על כל דרגותיהם ותפקידיהם מתעצבת דמותם של שני הנאשמים, שהיחס הפיקודי ביניהם מצמרר לא פחות מהשליטה המוחלטת של מפקדיהם.
הבכיר בהם, רב"ט הרולד דאוסון, מעוצב בדייקנות במשחקו השותק-המקפיא של דני איסרליש, והוא מצליח לטלטל כשהוא מסביר כי הנחתים והיחידה הם כל עולמם ושואל מה יהיו בלי אלה, או כשהוא מבין כי מעל בתפקידו להגן על חייו של טוראי סנטיאגו. לעומתו, טוראי דאוני הכפוף לו ועושה רק מה שדאוסון מרשה לו, מעוצב במשחקו המרגש של טל דנינו כחייל שהאמת עדיין לא חוסלה בו, וחישולו עדיין לא מושלם.
שניהם עושים את צעדיהם הראשונים על במה מקצועית ויחד עמם קבוצה של שחקנים צעירים (כמה מהם מופיעים בסדרות טלוויזיה) שקפטן, בסיועם של מעצב קרבות הבמה אילן גזית ומעצב התנועה עוז מורג, הפך אותם ליחידה בימתית ממושמעת בכל תג ותג. אלה הם מאיר בנימיני, רז מזרחי, חייקה מלכה, גיא רוזן ואייל קנטוב. גיל וסרמן מגלם בשכנוע את הרופא הצבאי שנכנע למפקדיו והפך את שבועת הרופא שלו למומחיות של זיוף.
מעליהם בשרשרת הפיקוד עמירם גבריאל המגלם היטב את האנושיות החריגה של קפטן מרקינסון שמצפונו מזהיר את מפקדו מפני פעולות לא ראויות ואלון פדות המגלם בעוצמה פיזית את לוטננט קונדריק, שהוא צלו המטורף של המפקד הבכיר קולונל נתן ג'ספ.
את תפקידו של הקולונל ג'ספ, ליאור אשכנזי ומשה קפטן בחרו בתבונה שלא לעצב כמניאק, אלא כמפקד מחושב מאוד, שיודע היטב את מהות מעשיו ופקודותיו ואיננו נזקק לתירוצים פולחניים. אשכנזי מדויק מאוד, יהיר במידה נכונה גם ברגע שבה הוא חושף במפתיע את האמת.
כנגד אלה הסוללה של המשפטנים. עמי ויינברג שולט היטב במתרחש באולם בית המשפט כאב בית הדין, ודני גבע מעצב היטב את התובע שתפקידו להגן על הצבא ולהרשיע את שני החיילים הקטנים.
מימין: שלומי טפיארו, הדס קלדרון ומורדי גרשון ב-"בחורים טובים", צילום: דניאל קמינסקי
הומור ורצינות באיזון נכון
תבונתו הדרמטית של המחזאי סורקין יחד עם זו של הבמאי קפטן קבעה כי את הדרמה הרצינית תעטר גם מידה מדודה של הומור, באיזון המותנה ביכולתם של שלושה שחקנים לעצב אותו בטבעיות. שלומי טפיארו הוא הספק העיקרי המצוין של המרכיב הקומי כסמל סם ויינברג, הנשוי והאב הטרי, שעדיין אינו עומד על רגליים עצמאיות כמשפטן, אבל מצטיין כפטפטן ותומך מצוין בחבריו.
הדס קלדרון מעצבת יפה את המורכבות העניינית של המשפטנית הבכירה בצוות הסנגוריה, לוטננט-קומנדר גאלוויי. היא זו המניעה את גלגלי החקירה, משמנת את ציריהם, דוחפת ודוחקת בשם המצפון והחוק, אך גם יודעת את מקומה הנכון כשהדברים מגיעים אל בית המשפט. שם קלדרון מצוינת כתומכת המובהקת, ובהדרגה גם המעריצה הראשונה של לוטננט קאפי, הסניגור החוקר את העדים. רווח לי כשהבימוי ומשחקה ויתרו על "מאבק המינים" או על "רומנטיקה בהתהוות" והתמקדו בעיצוב נכון הנע בין עוצמה לחולשה ביחסיה הענייניים עמו.
מורדי גרשון זוכה בכל הקופה של ההצגה הזאת בתפקיד הסנגור, השואף לעסקות טיעון ובעל כורחו נדחף אל הגנה נועזת על שני הנאשמים. זהו משחקו השלם ביותר, המגוון ביותר והטוב ביותר של גרשון. הוא יוצר דמות ברורה מאוד של נהנתן צעיר שרק רוצה להעביר בקלילות נינוחה את התחייבותו לשלוש שנים של שירות בפרקליטות הצבאית. אבל בעיקר הוא מעצב באמצעים נכונים את מרכיבי אישיותו, כמו ההומור הקל הגלוי, או הצל הכבד של אביו, המשפטן הדגול, וכמובן את יכולתו להבין ולאמץ את מה שמלכתחילה נראה לו מופרך או מיותר.
"בחורים טובים" שב ומוכיח את עצמו כמחזה מצוין, ענייני, שמעלה על סדר היום של הצופים בו משוואת ערכים שהיא תמיד אקטואלית, ומשום מה תמיד מעוררת ויכוחים. שם, בארה"ב ובבריטניה ובשלוחותיהן באפגניסטן ופקיסטן ועיראק, וכן, בהחלט, גם משלנו, כאן ועכשיו.