קלאסיקה של המחזאות הישראלית
באחד הימים, כשפגשתי את הלל מיטלפונקט בתחנת האוטובוס של קו 5 בקרן הרחובות שינקין-רוטשילד, התעניינתי בתכנית העבודה שלו. זה היה אי-שם בין “אנדה” ל”במסילה לדמשק”. בחיוך כבוש הוא סיפר שהוא חוזר אל "מכולת", המחזה השני מפרי עטו שהועלה בהבימה ב-1982.
לא הסתרתי את שמחתי לשמע הבשורה כי זכרתי היטב את המחזה הזה ואת ההצגה, כמו גם את "מי תהום" שלו שהועלה אחר כך וחשבתי כי הם ראויים ונחוצים לשוב אל הבמה, כמחזות קלאסיים של המחזאות הישראלית המקורית, שכבר ידעה את סוד הדיאלוג עם החברה המקומית, תקוותיה ומצוקותיה.
בסוף השבוע, בבכורה של ההצגה החדשה של "מכולת" בהפקה המשותפת של התיאטרון הקאמרי ושל בית ליסין, ובבימוי שלו, קיבלתי את האישור לאותה תחושה משכבר, מהימים שעדיין לא הייתי בהם מבקר אלא קהל מן השורה.
כאז כן עתה, אני מעריך את “מכולת" כאחד המחזות המעניינים והטובים שנכתבו כאן באותה תקופה, כמראה של שכבה מיוחדת של ישראלים שהגיעו לכאן בעל כורחם, ובמקום ורשה, לודז', ברלין, סופיה או בוקרשט נקלעו לחום הארץ-ישראלי ולזעה ששינתה את מרקם חייהם. שרידי שואה, וליתר דיוק שורדי חיים עם הבהובים של תקווה לקצת מזל.
השנים שחלפו העמיקו את המשמעות המיוחדת של המחזה כתיעוד של החברה שחייתה כאן ב-25 השנים הראשונות אחרי השואה, על מנהגיהם ומכאוביהם של הדור ראשון לגאולה וראשוני הדור השני, שגדלו תחת צל העבר האפל והשותק. הדור שחיכה לפיצויים מגרמניה, ועל סמך הסיכוי הזה בנה מגדלי חלומות, כמו זה של בני הזוג, בעלי המכולת ביפו, שכל כך רוצים לעבור ממנה אל קומה שנייה או שלישית בבת ים מול הים.
צללים וכאב
הגירסה החדשה הדוקה יותר מזו שהועלתה לפני 28 שנים. כמחזאי וכבמאי מיטלפטנקט ידע לקצר, לגרוע או להוסיף ולתקן. אבל בסופו של דבר, עם כל זאת השנים שעברו והניסיון הרב שצבר, "מכולת" נותר כשהיה – פיסת חיים של משפחת מרינסקי, אב, שני בניו, כלתו ונכדו ושכניהם ביפו של 1970. כולם פליטים גלותיים שמחכים לרגע שבו יהיו ישראלים, כילידי הארץ.
נטע הקר בנתה למיטלפונקט מכולת שכל כולה תיאור פלסטי מרתק בפני עצמו של הימים ההם, מכולת שנטועה כמו חבית הדגים המלוחים ומחסן המצרכים שלה בתוך הסלון של דירת מגורים, שקירותיה מתפוררים, דלתותיה נטרקות, ובחדריה צללים וכאבם.
זו תפאורה שיחד עם התלבושות המקוריות שגייסה עופרה קונפינו, התאורה הרגישה כל כך של קרן גרנק וההד המוזיקלי שהעניק לאלה אורי וידיסלבסקי, היא כמו "נפש תאומה" של המחזה ושל הדיאלוגים הקולחים, הדוקרים בהומור, והמונולוגים המרגשים עד דמעות.
"מכולת", צילום: יוסי צבקר
המכולת האנושית
מיטלפונקט הצליח לגבש צוות שחקנים מרתק שנולד לשחק את דמויותיו ולתת להם איכות אנושית עשירה ברגישות פנימית ובווירטואוזיות עדינה של רמיזה, קטנה כגדולה.
בראש הצוות הנפלא הזה ניצבת תיקי דיין כאם הגדולה לייטשה, במשחק רב שכבות, שבאמצעותו היא מעצבת את הכאב הגדול של העקירה מ"שם" והתאווה הגדולה להתערות "כאן". דיין השולטת בכל תג ותג של התפקיד, אם בשתיקה אם במחווה ואם בזעקה כבושה.
כזה הוא גם משחקו המרתק של יוסי גרבר המגלם בלהט בלתי נלאה את דב בר, אבי המשפחה, שיש לו חלומות משלו מה ייעשה בכספי הפיצויים “שלו”.
לפני 28 שנים גילם את התפקיד של הבן תנחום, השחקן הצעיר אבי אוריה, שבגר מאז, ושער ראשו הלבין ועתה הוא מגלם את יוסל, אביו של תנחום. הוא מצחיק כבעל חלומות שהוא רוכש בתשלומים ועל חשבון השילומים שאמורים להגיע "בכל רגע", והוא מרגש במיוחד בביטוי הכאב כאשר הכל מתנפץ בפניו.
את אחיו אהרלה מגלם יצחק חזקיה בדקויות של עיצוב עדין של כל תנועה, של כל משפט, וכל רגש של משורר, של סטליניסט נבגד, ושל מי שנושא בעול המכולת אך נחשב לפרזיט ראוי לבוז. כמוהו גם חנה רוט שבשליטה מאופקת של מחוות קול וגוף מעצבת את הלקוחה הנאמנה, גב' בוקסנבוים ששמה עיניה באהרלה ובהחלט על סמך חלקו הצפוי בפיצויים המתעכבים בדרך. את העידון הוירטואוזי שלהם משלימה היטב דנה שרייר כאסתר, אמה של ריבה.
יניב לוי מרגש, בעיקר בחלקה השני של ההצגה, בתפקיד תנחום המאוהב בשכנתו, ריבה, ומוצא עצמו לכוד בתוך חלום שווא שיוכל להעניק לה חיים טובים יותר מאלה שיש לה ולבנה הקטן עם הבעל המתנכר אך שב וחוזר להציק ולדרוש את המגיע לו. מיטל אבני, בתפקידה הראשון בתיאטרון, מגלמת ברגישות את ריבה.
יוסי קאנץ מביא עמו נמרצות טובה, וישירות עניינית לתפקיד שטוך, הרוכש את הדירה במחיר מציאה ואחר כך עומד על זכותו לקבלה ריקה מכל חפץ ואדם. את הצוות משלימים כסבלים שעוזרים לו בכך, עוז ניסן ומיכאל גמליאל, אף הם בתפקידיהם הראשונים על במה מקצועית.
שורה תחתונה – בעידן המרכולים, הקניונים, וסוחרי האינטרנט טוב שיש לנו עוד "מכולת" אנושית אחת, ואפילו אם זה רק בתיאטרון.