מחזהו של חנוך לוין זוכה לבימוי עדין של יעל רונן ולצוות שחקנים שבראשו אברהם קושניר וליא קניג
שיטוט בבית קברות
בסאגת הקומדיה האנושית שחנוך לוין ייחד לה את עיקר כתיבתו, נותרו אחרי מותו פרקים שלא הוצגו. במחזות שהשאיר אחריו אפשר לגלות שיש אהבות ויש תקוות בחיי אדם, ולמרות שנדמה שהחיים בזבל, האדם עודנו כעץ שתול על פלגי מים, ואת בִּיצַת החיים אפשר להפוך לבריכה זוהרת ומרצדת באור יקרות. אם רוצים מאוד, אם מפנטזים וחולמים ומתעוררים ויודעים שלזמן יש קצב משלו, בחורף ובקיץ, ביום ובלילה, וזמן משלו.
"מוריס שימל" הוא מחזה כזה. לוין השלים אותו ב-1998, והוא הופיע בדפוס כעבור שנה, לפני פטירתו של לוין. עתה אחרי המתנה ארוכה הגיע שעתו להגיע לבמה, בהפקה משותפת של הבימה ותיאטרון חיפה, בבימויה הרגיש של יעל רונן ועם צוות שחקנים משובח ובראשם אברהם קושניר, ליא קניג ומיקי פלג, ויוצרים כמו מעצבת התפאורה לילי בן נחשון, שצללו לתוך הטקסט, נספגו לתוכו וספגו אותו לתוכם ויצרו חגיגת במה חדשה, שרוחו של לוין שורה עליה.
המחזה מתאר את מהלך חייו של גבר בן ארבעים, מוריס שימל, שמבעד לחסות הבלתי נגמרת של אמו תוֹלֶבְּרֵיינֶה הוא מתבונן ומקשיב לרחשי החיים שלו בתוכו ובתוך סביבתו, וחולם על משהו שייחשב כהצלחה. אולי תהיה זו שיבולת נֵרְד, השכנה האירובית-בלונדית ממול, שהיא האהובה הלא-מושגת, ואם לא היא, או עד שאולי בכל זאת תושג, אפשר גם שתהיה זו חוֹלֶדוֹנְקָה, הנצמדת המושֵׂגת, הנאמנה לו גם כשהוא עוזב אותה ויוצא ל-20 שנות גלות בשבדיה.
כמו לכל אדם (ואולי רק בדמיונו) מלווה אותו שלישייה נאמנה בתחנות חייו – מות אביו, מות אמו – ודבריהם, החוזרים על עצמם בכל תחנה, כולל שתי לוויות ומסיבת אירוסין, יוצרים מעין המנון חוזר בין בתי הפואמה שלו שהוא מסכם אותה בשובו משבדיה אחרי 20 שנה במשפט פשוט להפליא: “כל החיים נראים לי כשיטוט בבית קברות – שמות ותאריכים".
המשפט הזה איננו מפתיע כשמקשיבים לאוסף השמות של אלה שעל הבמה או אלה שרק מוזכרים. לפעמים יש משהו סמוי ולא מוסבר בבחירת השמות של לוין אך היא לעולם אינה מקרית או סתמית. שמות שמרביתם לא יימצאו במרשם התושבים, ובכל זאת הם אנושיים.
שמות שמעידים על איזה נכס שיש לו לאדם, שמו הטוב או המצחיק או העצוב, או האמיתי מהחיים כמו זה של ילד ששמו אלכסנדר (כשם בנו של לוין) או הכינוי "גורדון המחודש" (כמו בית הקולנוע בקרן הרחובות גורדון-בן יהודה) שניתן לחבר גורדון בלו אחרי ששינה יום אחד את השביל של שערו, משמאל לימין.
ומה יותר מתאים לזונה מהשם בַּרבּוּבָּה, ושמו של קרוב המשפחה הרחוק הוא גם כל מה שהוא יכול לומר. ומוריס בעצמו הרי פותח את ההצגה במין פנטזיה על שמו. ולפתע מציץ שם מוכר, שמוקלר, שגם במחזה, כמו אותו אלון (היינץ) שמוקלר מהרדיו, מקול ישראל של פעם, שהיה איש מוזיקה שיום אחד חזר לגרמניה.
"מוריס שימל", צילום: www.habima.co.il
חלונות שהם מצבות חיות
מה שנפלא הוא שבמשיכות מכחול עדינות, לעתים במילה אחת בלבד, אולי שתיים, ובעזרת השם יוצר לוין דמות חיה מאוד. והבימוי העדין של יעל רונן משלים את המהלך הלויני הזה בעיצוב אוהב קבוצתי או אינדיבידואלי, עם קריצה במצבים אינטימיים או אחרים, ועם יופי אפילו בקטע מיני מפתיע של הזוג המאוהב בעל כורחו.
את הבימוי הרגיש הזה מאפיין המרקם החזותי המוקפד של תלבושות טבעיות מאוד שעיצבה עופרה קונפינו, תאורה שעיצבה קרן גרנק שמביאה אור אופטימי לחשכה של החיים, והמוזיקה של רן בגנו בכינור – בידיה של דמות שחורה המושכת את המתים אל חדלונם אי-שם - וגם מנדולינה, אקורדיון וכלי הקשה.
התפאורה המקורית של לילי בן נחשון היא התרגום העיצובי המדויק ביותר לעלילה, לטקסט, ולאותו משפט של שימל, על השיטוט בבית הקברות. בן נחשון מילאה את הבמה בחלונות קטנים הנישאים על עמודים, מקצתם קבועים ומקצתם ניידים, והשחקנים מסובבים או מניעים אותם למצבים שונים. מלבני חלונות שמכל צד שלהם - תמונה של מצב עירוני מוכר. וילון, תריס, ואולי גם עציץ, הנשקפים אל חדרי-חדרים של שכנים, ודרכם אפשר להאזין, אלה לאלה, להתבונן, לתהות מה טמון שם מתחת לשמות שלהם. חלונות שהם גם מצבות חיות.
"מוריס שימל", צילום: www.habima.co.il
להקה מתוזמרת
וכל זה לא היה מקבל את המשמעות ואת התוכן ואת החיוניות בלי הלהקה המתוזמרת ומונעת להפליא בידיה של יעל רונן, שקבעה את האופי החם והנעים של הדמויות, בגיחוכן כמו באושרן הרגעי ובתקוותיהן הממהרות לחלוף כמו תהילת עולם.
ראש וראשון לכל אריות הבמה ולביאותיה הוא אברהם קושניר שמגלם את מוריס שימל כמי שנולד להיות בעצמו כזה מין שימל, אם כי זהו המחזה הראשון של לוין שהוא משתתף בו. משחקו המרוכך מאוד של קושניר מורכב מהתמכרות מוחלטת לרוחו של שימל, כאילו נשאב לתוכו, ובה בעת הוא מאמץ את הדמות הזאת כאילו היא נשמה-אחות.
כן, קושניר נראה כנפעם מהדמות הזאת של שימל, הוא מציץ אליה תוך כדי כך שהוא משחק אותה, כאילו מתבונן במראה שמשחקו מציב מולו, כמו שהמלט מסביר לשחקניו. וכל כך יפה לראות את התקווה הדועכת ושבה לנצנץ בעיניו העצובות בדרך כלל, ולתהות על מה שהוא לוחש לנו במבטו התוהה או כשהוא מאזין בדריכות ובתום לנאומיה של אמו.
ואיך לא יקשיב ויתהה על חייה הבלתי מסופרים, אם את האם הגדולה שלו תולבריינה, חיה, נושמת, נואמת וכואבת ליא קניג, שמביאה לדמות המיוחדת הזאת את יופיים ועדנתם של הדיאלוגים והמונולוגים שהיא שולה מתוכם חוכמה וכנות, תקווה ואכזבה – תמיד כדיאלוג של דבר והיפוכו תמיד כבריחה אל פנטזיה ומיד אחר כך השיבה אל הכיסא הפשוט, או אל החלון, או אל הבן שמחליט לעזוב, והיא נזכרת פתאום איך לימדה אותו לאכול לבן כשהיה בן שנה, ואיך השמיע את צליל ההנאה שלו מכל כפית שדחפה לפיו.
מיקי פלג היא המאוהבת המתפעלת והנאמנה חולדונקה. שימל כן ושימל לא, היא שלו. הוא יחזור. היא מאמינה, אפילו כבר יודעת, כשפניה בדרך כלל מאירים ועל פדחתה שתי קרני שיער אסוף, כמו קרניו של משה בציורים של גוסטב דורה ואחרים. והנה מנגד, ברחוב או בחדרה, אנה דוברוביצקי כשכנה שיבולת נרד (אח, אח, הניחוח הזה של האסם והבשמים) שהיא גם יפה וגם אצה רצה, ספורטיבית, בלונדינית, מאזינה למוזיקה באוזניות, זורקת מילה והודפת את מוריס למקום אחר, לחולדונקה הלא מבוקשת אך המושגת.
יוסי סגל הוא שני האבות המתים לפתע, תחילה הוא אביו של מוריס, גומפרץ המת פעמיים כשהוא הוגה את המילה המפורשת כל כך למי שגדלו כאן כמו לוין בשנותיה הראשונות של מדינת הצנע שהייתה כאן – "כוסמת" (כן, זה גם נשמע אחרת, אני יודע). אחר כך הוא פומפה, אביה של חולדונקה שגם שירת חייו נפסקת באמצע.
את הזונה מגלמת בתמונה אחת בלתי נשכחת וכמעט בלי טקסט דבורה קידר הנפלאה שבשמלתה האדומה נראית כמו דמות מוכרת מאוד בנוף התל אביבי. קידר היא גם טֶלֶגְרֶפּציָה, האם השנייה שמתאלמנת וקוברת באהבה את התכשיט הנדיר שהיה בעלה.
ובין לבין, כאמור, מקהלת הידידים – עמוס פּוּפּ שמגולם בעסיסיות על ידי אורי הוכמן הנסחב לכל אירוע עם שקית המכולת שלו; גורדון בלו (נשמע כמו שם של סיגריות) עם השביל מצד ימין שעמי סמולרצ'יק חי מאוד את עליבותו כגורדון המחודש; תומר שרון כאלכסנדר דוך, הזמיר השר על ביצה אחת שנמעכה, ונזכר איך לא הצליח להיות שמוקלר כמו שמוקלר.
לצדם, רוברטו פולק, שיודע לתת את הצליל הנכון במחווה או במילה כרופא, כפציינט השב לקבל חוקן חיוני בקופת חולים, ממש כמו מוריס, או קרוב-רחוק, היינֶה מריאנֶה בּיטרפֶלד, ששמו הולך לפניו ולכל צדדיו ורק זה מה שהוא יודע לומר.
המילה האחרונה, הצליל האחרון של המחזה וההצגה הם כמו עלה של עץ בסתיו. נושר, וככל הנראה יצמח תחתיו אחר.