גרסתו של הבמאי יאנוש וישנייבסקי למחזהו של גתה היא מסע חזותי מרתק ושטני במבוך קתולי פולני
פאוסט של וישנייבסקי
אם גתה היה מגיע במפתיע לאולם קאמרי 4 והיה רואה את ההצגה המרהיבה בדימוייה הנוצריים הקתוליים הפולניים ודאי היה מנסה לקרוא ליצירי רוחו לשוב הביתה, להעלות אבק כפי שהתרגלו. אבל הוא לא בא, וכך היה אפשר להתעלם ממנו ולהריע לשחקנים ולבמאי שעשו ביצירתו כבתוך שלהם, והפיקו ממנה כמה מרגליות. להוציא אי אלו ניסיונות מרשימים בגרמניה, בראשם זה של פטר שטיין שלא חס על הקהל עם המרתון בן תשע השעות, או של תאלהיימר שתמצת את שני החלקים לשלוש שעות וחצי, ולאחרונה גם גרסה חדשה של מרטין ווטקה באנסמבל הברלינאי (שאני מקווה לראות) לא היו הרבה הפקות מצליחות של היצירה הפיוטית-פילוסופית-מפלצתית הזאת, שזכו לתהילה כמו זו של ההפקה שהגיעה הנה מתיאטרון נובי מפוזנן. בגרסה הזו המסע מהייאוש הציני של פאוסט אל גאולתו נמשך בקושי שעה וחצי. אולי משום כך יכול מפיסטו לעבור לסדר היום על כישלונו מול מלאכי שמים סלחניים. כי מהי הנשמה, הוא שואל ועונה, אם לא עלה נידף ברוח. כרגיל, גם הגרסה הזאת מעמידה במרכז את מפיסטו ומאבקו באמונה ובמאמינים בה. הוא גיבן ומעוות, וכדרכם של מפלצות כאלה, הוא בהחלט שובה לב בעזרת משחקו המרתק של מירוסלב קרופיילניצקי, שפניו, אפו, תנועתו וקולו שטניים במסורת הציורים והאיורים של ספרי השבעות וכשפים, ובאיוריו של הבמאי להצגה הזאת.
בבימויו הציורי של יאנוש וישנייבסקי, שגם עיצב את הבמה, הפך פאוסט למעין מחזה מיסתורין בנוסח ווילהלם בוש ופרנסיסקו גויה. פאוסט שלו הוא נאד נפוח, פשוטו כמשמעו ועיצובו כגולם, וכאשר מפיסטו מנקב את הבלון הזה ופושט ממנו את משמניו הוא מהר מאוד נכנס, כמו מרגריטה לפניו, לתוך מעטפת הפלסטיק השחורה שהיא נחלת נרצחים או מתים שלא במיטתם. וישנייבסקי מעמיד מגוון מרתק של דמויות "מצוירות-מאופרות", כנראה מהאוסף הפרטי של השטן שחרש את תרבות אירופה לדורותיה, ובראשם ישו שותת דם שמועלה אל הצלב ואל מסמריו, ואפילו נושא נאום "למה עזבתני" אל בוראו הנעלם (למפיסטו יש טענות קשות אליו). אוסף הדמויות, כולל שלושה זקנים חובשי פאה בנוסח תסרוקתו של היטלר, שב ופולש לבמה במצעד מחלחל נוסח מצעדי הפולחן הנוצריים הגדולים, ובראשם חייל השב ונהרג, מלחמה אחרי מלחמה, לצלילי המוזיקה הנהדרת של יז'י סאטאנובסקי, שכנרמז בשמו היא שטנית למופת. ומתוך כל אלה בולטים הרגעים האנושיים של אדיתה לוקאשבסקה בתפקיד מרגריטה (גרטכן) כשהיא בכנסייה עם פאוסט חסר האמונה, ובטירופה עד מוות במזבלה, או המונולוג הנפלא של החייל ותמונת הפיתוי של האלמנה הטריה מרתה. ועם אלה המקוריות של עיצוב האורגיה, ליל ולפורגיס, כתמונה משפחתית בסטודיו של צלם אמן. זה איננו "פאוסט של גתה" אלא "פאוסט של וישנייבסקי" וככזה הוא יצירת מופת בימתית, שכל רגע בה מפתיע, לוכד את העין, עמוס משמעויות דתיות. נוצרים קתולים פולנים ודאי מבינים זאת טוב יותר מיהודי ישראלי, שרק יכול להמליץ על ההצגה הזאת כמעשה תיאטרון שאסור להחמיץ.
01/12/2010
:תאריך יצירה
|