פאוסט של וישנייבסקי

אם גתה היה מגיע במפתיע לאולם קאמרי 4 והיה רואה את ההצגה המרהיבה בדימוייה הנוצריים הקתוליים הפולניים ודאי היה מנסה לקרוא ליצירי רוחו לשוב הביתה, להעלות אבק  כפי שהתרגלו. אבל הוא לא בא, וכך היה אפשר להתעלם ממנו ולהריע לשחקנים ולבמאי שעשו ביצירתו כבתוך שלהם, והפיקו ממנה כמה מרגליות.
 
להוציא אי אלו ניסיונות מרשימים בגרמניה, בראשם זה של פטר שטיין שלא חס על הקהל עם המרתון בן תשע השעות, או של תאלהיימר שתמצת את שני החלקים לשלוש שעות וחצי, ולאחרונה גם גרסה חדשה של מרטין ווטקה באנסמבל הברלינאי  (שאני מקווה לראות) לא היו הרבה הפקות מצליחות של היצירה הפיוטית-פילוסופית-מפלצתית הזאת, שזכו לתהילה כמו זו של ההפקה שהגיעה הנה מתיאטרון נובי מפוזנן.
 
בגרסה הזו המסע מהייאוש הציני של פאוסט אל גאולתו נמשך בקושי שעה וחצי. אולי משום כך יכול מפיסטו לעבור לסדר היום על כישלונו מול מלאכי שמים סלחניים. כי מהי הנשמה, הוא שואל ועונה, אם לא עלה נידף ברוח.
 
כרגיל, גם הגרסה הזאת מעמידה במרכז את מפיסטו ומאבקו באמונה ובמאמינים בה. הוא  גיבן ומעוות, וכדרכם של מפלצות כאלה, הוא בהחלט שובה לב בעזרת משחקו המרתק של מירוסלב קרופיילניצקי, שפניו, אפו, תנועתו וקולו שטניים במסורת הציורים והאיורים של ספרי השבעות וכשפים, ובאיוריו של הבמאי להצגה הזאת.