מחזה מהודק ואכזרי

חנוך לוין כמחזאים אחרים, משחר הדרמה היוונית ועד התאטרון בימינו,  ידע ללכת אל המקורות כשצריך ולהשתמש במיתוסים המוקדמים שהונצחו כדי לומר משהו על הימים המאוחרים בני זמנו. וכך ב-1984, בשנה השלישית של מלחמת לבנון השנייה, שנתיים אחרי  הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה, לוין העלה בתאטרון הקאמרי את "הנשים האבודות מטרויה" גרסתו המהודקת לשלושת מחזותיו של אויריפידס “אנדרומכה", “הקובה" ו"הנשים של טרויה".
 
סיפורן של הנשים במחזהו של לוין מתמקד באירועי יום אחד מעלות השחר ועד שקיעה בתום המלחמה, כשברקע מתרחשים מחזות הביזה, ההרס והאונס של חיילי יוון שיכורי הניצחון שהגיע בתום עשר שנות מצור על עיר הזהב המבוצרת. אויריפידס כתב את מחזותיו לפני 2525 שנים (!) כאשר בני עירו, אתונה, כבשו את האי מילוס וכאזהרה מפני חזרה על מה שאירע 800 שנים לפני כן.
 
לוין התמקד בנשים, ובעיקר בהקובה, מלכתה האחרונה של טרויה הנאבקת על חיי בתה, כלותיה ונכדיה כנגד מועצת חכמי המלחמה של יוון שחילקו ביניהן את השלל הנשי המלכותי, ואף קבעו את עונשה של השבויה שפניה השיטו את אלף ספינותיהם, הלנה. המחזה מהודק, אכזרי, ומשתמש היטב בסגנון הפיוטי היווני-עברי, בעקבות המקור ותרגומו של אהרון שבתאי.

"הנשים האבודות מטרויה" (תמונת יח"צ)

מפתח לכל דמות
 
יונתן אסתרקין נלכד ברשתו של המחזה והעלה אותו לראשונה עם תלמידי בית הספר למשחק ואמנויות הבמה בנגב, ואחר כך המשיך לנבור בו במסגרת עבודתו הנוכחית עם תלמידי בית צבי.
 
אסתרקין בחר בתבונה שלא ליפול בפח המודרניזציה, יצר תמונה בימתית "יוונית" בתנועה מסוגננת בהדרכתה של ליאור גלרון, שמשרתת היטב את הטקסט, המוגש בבהירות מדויקת בהדרכתם של מרגלית גז, דניאל שוורצמן, ומעיין טל, ועל רקע המוזיקה הסוגסטיבית של אבי אגבבה, המשדרת בעוצמה את מוראות הטבח המתחולל ברקע.
 
את אלה משלימות התלבושות הבהירות של הנשים שעיצבה מאיה פלג, כנגד הגוונים הכהים של הכובשים בשריוניהם ושל החלל השחור של הבמה החשופה באולם אהוד מנור, והתאורה שזיו וולושין עיצב לכל תמונה.
 
יתר על כן, אסתרקין מצא את המפתח לכל דמות במחזה ובהתאמה מצוינת ליכולות השחקנים הצעירים.  בראש צוות הנשים שראיתי ניצבת יעל יקל, גבוהה ומלכותית-עדינה, בתפקיד הקובה. משחקה מרוכז מאוד, עיניה עוקבות, מבע פניה ומחוות גופה משדרים את תובנת הזוועה שעדיין לא תמה עבורה ועבור משפחתה, והיא גוברת להפליא על שנותיה הצעירות בביצוע אחד התפקידים הקשים ביותר שנכתבו לשחקנית מבוגרת ומנוסה, בחייה ובמשחקה. 
 
נעה כרמל, רעננה, נאיבית לכאורה בתפקיד קסנדרה, השלל של אגממנון, המבשרת לו על הירצחו הצפוי לו בשובו אל ביתו, ונאנסת בנוכחות אמה, הנשים והגברים (שינוי של לוין, מעורר מחלוקת, מהדיסקרטיות שאפיינה את מחזאי יוון שנמנעו להציג את הזוועות על הבמה והסתפקו בתיאוריהם המילוליים).
 
גיתית פישר מעצבת ברגישות כואבת את אנדרומכה, אלמנתו של הקטור והיא חיה את הטרגדיה המתפתחת עד לתמונה שבה היא קורעת לב בעיצוב הפרידה הכפויה מבנה הקטן, שאותו משחקת בפשטות טובה סמדר זהר. בת-אל ויצמן מגלמת מצוין את העורמה הנשית של הלנה היודעת איך להפר את גזר הדין  המצפה לה מידי מנלאוס שממנו ברחה עם פאריס, עשר שנים לפני כן, וכבודו המחולל היה עילת המלחמה.  הלני דגן, גילי פרי ומאי שרים משלימות את קבוצת הנשים השבויות שכולן יחד שבות ויוצרות בתנועתן ובקולן תמונות כיבוש וקינה מרשימות. 
 

"הנשים האבודות מטרויה" (תמונת יח"צ)

בראש עדת הכובשים ניצב אפי מרדכי המעצב ברגישות ובעדינות מושלמות את השליח תלטיביוס, זה שמצהיר "אני נולדתי לעשות את המוטל עלי" אחרי שסיים להביא את בשורות הגורל שקבעו המפקדים לכל אחת מהנשים וכל אחד מהצאצאים. שיא משחקו הוא בתיאור המזעזע, בקולו השקט והמדוד, של האונס והרצח של פוליקסנה, בתה הצעירה של הקובה, על קברו של אכילס.
 
אבי גבריאלוב מרשים כאגממנון מוצק ואכזר בתמונת המפגש שלו עם קסנדרה, ובעיקר בעיצוב הפיזי והשתיקה שלו בתמונת המפגש בין הלנה למנלאוס של אבירם קליך, שהיטיב לעצב את השכבות השונות המרכיבות את דמותו כנוקם, כנכנע, במתעב וכמאוהב וחושק.
 
זוהר גלבוע היה טוב כאודיסיאוס אטום לב לתחנוני הקובה שהצילה אותו ממוות במהלך המלחמה. יונתן משעלי הגיש בבהירות רבה את הפרולוג ואת האפילוג. פז לרר ואביאל שיליאן השלימו את הצוות המצוין כצמד חיילים השומרים על השבויות.
 
בסיכומו של דבר הצגתו של יונתן אסתרקין עם תלמידי שנה ג' בבית צבי  נותנת כבוד ראוי לגרסתו של חנוך לוין, ולמסר המשותף לו ולאוריפידס נגד מלחמות וזוועות הכיבוש.