11 יצירות בארבעה ערבי מופע ריכזו בתל -אביב ובירושלים קהל צמא לחידושים בתחום היצירה הכוריאוגרפית, ובאיתור כוחות יצירתיים חדשים. השנה הופקדה הרמת מסך תחת אחריותם האמנותית של ארבעה יוצרים ותיקים שהרימו תרומה נכבדה לזהות המחול הישראלי, וממשיכים לחקור את עצמם ואת שפתם, רעיונותיהם והמסר שלהם ביצירות החדשות שלהם.
תהליך בחירת היוצרים החדשים שנבחרו להשתתף השנה ב"הרמת מסך" היה משולש. תחילה נבחרו הארבעה על ידי מדור מחול במנהל התרבות ופסטיבל ישראל האחראים למפעל יחד בשמונה השנים האחרונות. אחר כך נקראו היוצרים העצמאיים המעוניינים להשתתף לבחור מבין הארבעה את המנהל האמנותי המועדף על ידם. בשלב האחרון בחרו הארבעה את היוצרים שיעלו את עבודותיהם תחת השגחתם, עצתם ואחריותם.
התוצאה בסופו של דבר הייתה מיצג מחול מורכב, מסקרן, לעתים מרתק, בן ארבע שעות אך כזה שעדיין לא נמצאה בו פריצת דרך משמעותית למחול הישראלי. בהכללה ניתן לומר שהיו רעיונות יפים, פה ושם נמצאה מקוריות, ובדרך כלל בביצועים טובים או מצוינים, אך לא נמצאה בהם בשורה חדשה או מסר רעיוני מעבר לזוהר והברק המקרי, מעבר לשכלול כזה או אחר, או מעבר לעיצובים הנלווים שלעתים היו מהותיים אף יותר משפת התנועה.
ההערות כאן לגביהן אינן ביקורת אלא בגדר התרשמות ראשונה, עד להזדמנות לשוב לראותן ולהעריך אותן במלואן, מחוץ לחוויית המכלול.
מסך 1 – מהיצירות הטובות במכלול
בהרמת מסך 1, בניהולה האמנותי של תמר בורר, הועלו שתי יצירות ארוכות מהממוצע, ובין הטובות והמסקרנות ביותר במכלול. “אב ונוצה” של מיכאל גטמן יוצאת מתוך נקודת-התחלה מרתקת, מאוזנת, מאתגרת את כוח הכבידה, וממשיכה במסע מן היחיד החידתי אל הזוגי השונה במהותו ובתפקודו. גטמן, אחד הרקדנים המושלמים שלנו גייס לעזרתו את ליושה סובה, כנר שגם כתב את המוזיקה, גם מבצע אותה על הבמה, וגם הופך בעל כורחו לרקדן.
“חולה בית" של איריס ארז נראה על פניו כמסע חיפושים במדבר, או אם תרצו של חיפוש אחר ה"אני" וה"אחר" בחילופי מיקום ביניהם, זה בתוך זה, בחדירה אל מתחת לעור – המיוצגת להפליא באמצעות השימוש ברצפת הקרטון המצוירת שעליה ומתחתיה רוקדים-זוחלים-מתפתלים אסף אהרונסון, אופיר יודלביץ' ותמי ליבוביץ'.
ביקורת מפורטת, כראוי לשתי היצירות האלה, תבוא כאשר הן יחזרו מגובשות יותר בעקבות ההתנסות הראשונית שלהן על הבמה ועם קהל.
Homesick " - איריס ארז (צילום: גדי דגון)
מסך 2 - מארג משפחתי ואתנחתא קומית
בהרמת מסך 2, בניהולה האמנותי של רונית זיו, היו שלוש יצירות אשר שתיים מהן נוצרו בתוך מארג משפחתי. זנבסוס של עפרה אידל, בביצועה יחד עם בן זוגה רובי אדלמן, הזכיר לי, גם בשימוש בוידיאו ארט המוקרן לכל אורך היצירה, את יצירותיהם המאוחרות של תומר שרעבי ומיה שטרן, על זוגיות שיש בה מרוך ועדנה ועד אלימות פורצת שאיננה נשמעת לחוקי תנועה מקובלים. בגרסתה של אידל האלימות הזוגית רגועה, כבושה, לעתים נבלעת בילדותיות מתרפקת.
"מה-זאת עשית" של תמי ורונן יצחקי מנסה ליצור גרסה מקורית לסיפור הפיתוי הראשון כמתרחש בסלון בית בן ימינו, ובתנועה מסוגננת, כמעט מכנית, עם נחש נשי ופיתוי בנוסח טנגו. הכוריאוגרפיה נעימה לעין, אך מהר מאוד שוקעת לשגרה צפויה. לטובת היצירה אפשר לציין את שלושת מבצעיה יגאל פורמן, איילה פרנקל וגליה צור, ואת המוזיקה של אורי דרומר.
"אנדרטאות" של רותם תש"ח היא האתנחתא הקומית הרצינית, אפילו וירטואוזית בדרכה הפילובולוסית, לספר על שלוש דמויות הלכודות זו בזו תוך כדי "מאבק אבסורדי לשימור הנשמה כמשהו אינדיבידואלי ששייך באופן מופרך ובלתי משתנה רק להן". מאבק? אולי זה שבו השלושה מנסים להגיד טקסטים היפר-חכמיים או קיומיים-קומיים, עם הפסקה טרגית לצורך שירה מזויפת להתפאר המלווה את הקלטת השיר של לאה גולדברג "משירי ארץ אהבתי" בביצועה של חווה אלברשטיין. זר לא יבין זאת, אבל אין ספק שייהנה מכרמית בוריאן הממזרית, רן בראון המתלבט מתחתיה בדרך כלל, ורותם תש"ח עצמו שנהנה מאוד לסרבל ולערבל את עצמו בתוכם, ולקרוץ לקהל.
"אנדרטאות" רותם תש"ח (צילום: גדי דגון)
מסך 3 – שלוש יוצרות ותיקות
מסך 3 בניהולה האמנותי של רננה רז הפגיש שלוש יוצרות ותיקות, מחוברות לתמונת המחול בארץ, שמפתיע לדעת כי היה עליהן להתמודד על הזכות להשתתף במפעל הזה. “אישונים" של דנה רוטנברג פועל על כפל המשמעות של שם היצירה. מה שנראה לעין אינו בהכרח מה שניצב לפניה. משום כך יש לדואט הגברי הזה פנים אחרות, שבהן ההומו-ארוטיות נובעת מעצם טבעה של העמדת שניים דומים-שונים זה לצד זה, ובתנועה שעוברת משעשועי כאפה ידידותיים מתגרים לסאדו-מאזו אירוטי. אופיר יודילביץ' ואורי שפיר, עם המוזיקה של נועם ענבר ואדם שפלן נענים לאתגר היטב.
Check-In של גילי נבות פרידמן, עם רביעיית רקדנים – יניב אברהם, אלה רוטשילד, מאמי שימאזאקי ודורון רז – שכמוה הם יוצאי להקת בת שבע ושפת התנועה שלהם מהולה בגאגא-נהרינית, מתואר כ"תהליך הכרזה על הגעתנו" ויש בו שני דואטים, טריו, ורביעייה. לא ברור לאן הם רוצים להגיע, אבל הם עושים את זה באמצעות מוזיקה של ביניה רכס, ובתלבושות המזכירות לי אפרוחים שזה עתה בקעו מקליפת הביצה. יכול להיות, וזו רק השערה, שזו היצירה הכי מדויקת להגדרתה. תהליך. הכרזה על משהו שיהיה פעם. אז בהחלט, נאחל להם הצלחה.
"המופע" של מאיה ברינר הוא דואט שהיא מבצעת יחד עם שני בן חיים, שהיא יוצרת-שותפה. המוזיקה של יובל מסנר ממלאה את החלל שדרכו השתיים מפלסות דרך אל קדמת הבמה, אל הגשמת החלום המשותף או האישי. לא ברור עדיין, מחייב פיתוח של הנוכחות הטובה של שתיהן, ושל שפת התנועה שלהן, ובעיקר של היכולת להעביר ולהאיר את המסר שכנראה עודנו נסתר מעין הצופה.
מסך 4 – ההפתעה של פריג'
מסך 4 בניהולו האמנותי של סהר עזימי נפתח על שלושה יוצרים ותיקים-צעירים. “הפוניסים" של אלעד שכטר מתחיל אמנם ברעננות תואמת את רוח ה"אגדה" שהוא מספר, על משפחה אורבנית מוצלחת, אך עד מהרה הסיפור נופל אל הפשטנות של הטיפול בשבירת התום, ובביטויי האלימות, גילוי העריות והתעוותות מערכות היחסים השונות. גם כאן הביצוע של שכטר עצמו יחד עם יפתח מזרחי, ענת יפה וקוראלי לאדאם מפצה במידה מסוימת על החסר היצירתי.
את הפתעת הרמת מסך 2010 סיפק "ראשומון" של שלומי פריג' שנוצר בעקבות הסיפורים "ראשומון" ו"בחורש" מאת הסופר היפני אקוטגווה ריונסקה, העוסקים ביחסיותה של האמת, המשתנה ממספר למספר.
ההפתעה מתחילה כמובן בכוריאוגרפיה עצמה, שעל נקלה יכלה להיות משויכת לגדולי הכוריאוגרפים של המודרנה הקלאסית, ובעיקר בזכות הביצוע המושלם של ארבע רקדניות נהדרות, רוני ננר, מאמי שימאזאקי, איה שטייגמן ובמיוחד טליה פז שיכולתה וכשרונה היו השראה גלויה הן לשפת התנועה והן לביצועה.
פריג' יוצר בדרך כלל מרקם תנועה חופשי, אך הוא בחר הפעם בהרמטיות של תנועה קבוצתית, מדויקת מאוד בגיווניה האינדיבידואליים, ומגובשת מאוד בחיבוריה הקבוצתיים. ארבע הבנות מבטאות דקויות, וחושפות השתקפויות משתנות של אמת מוחלטת. הביצוע שלהן מציב אתגר לכל קבוצה ולהקה ובמיוחד בכל הנוגע לאיכות של אוניסונו קבוצתי.
כהשלמה ולא מעט כעיצוב הייחודי של היצירה הזאת בולט עיצוב הבמה של ארז יוסף כל כולו מתרחש באמצעות תאורה חכמה ורגישה לזוויות ולקשתות שהכוריאוגרפיה יוצרת בתנועה היפהפייה. התאורה הזאת מעניקה חיות לעיצוב התלבושות של אלקסה רזניק, ובמיוחד לאיפור ולסטיילינג של ליטל נווה, כולל תסרוקת הקארה האחידה.
מימין "הפוניסים" אלעד שכטר, "מאבקים לאהבתה של המאה ה21" אריאל הכהן (צילום: גדי דגון)
"מאבקים לאהבתה של המאה ה-21” של אריאל כהן, האחרונה בשרשרת היצירות היא התפרצות כאוטית-רדיקלית- קרקסית, שנוסעת על גלגלים שקוטריהם שונים, ורעשיהם גוברים ככל שהם מתקדמים במורד היצירה לצלילי המוזיקה המתפרחחת של משה קוטנר המוכר בכינויו רב ההשראה "מישל לה היסטריק". היסטריה אמנם הייתה שם – לא כל כך באגף המחול, למען האמת – ונראה כי זו בדיוק הייתה המטרה של כהן. לייצר משהו בלתי הגיוני, אפילו במערה החתרנית-אנרכיסטית שאליה היא שייכת. הצחוק המלווה אותה אינו בהכרח של הנאה מבדיחה טובה.
מה שנפלא בעניין הזה, המתאר תחרות, אם כי לא ידוע על מה, ומתן פרס למנצח, מבלי שנרגיש שהתחרה על משהו, שהרקדנים - אסנת קלנר, גבריאל שפיצר, נעה כהן, עדי פלד, ושקד דגן - באנטי-תלבושות שעיצבו כהן ויפעת קנפי, נהנו בעליל להשתולל, או להיראות כמאלתרים. לי נראה שהם בכלל המציאו את עצמם. ואם זו הייתה המטרה – צריך להוריד את הכובע בפני אריאל כהן, ואחר להצליף בו על תמונת הסיום שבה ניצל לרעה את הבמה כדי לתת פרסום להצגת תיאטרון שתעלהבחודש הבא, ואשר הבמאי שלה הופיע כמעניק הפרס לזוכה בתחרות.
בסיכומו של דבר "הרמת מסך 2010” העניקה רגעי חסד יפים למחול הישראלי, אבל עדיין לא הביאה עמה את פריצת הדרך הגדולה של היצירה העצמאית. יש לנו יוצרים נהדרים, רבים כבר זוכים להכרה של פסטיבלים ומרכזי מחול בעולם, ושם גם עיקר פעילותם. הדור החדש של היוצרים חייב להתעשת ולצאת מהמחזוריות של עוד "ביטוי אישי במחול" ולשבור מוסכמות. רק כך המחול ימשיך להיות האוונגרד היצירתי כאן.