אגדת האנימציה של וולט דיסני מועלית בגרסה קאמרית חמה וישירה בתיאטרון הספריה
כפר תלוי על הבמה
אין שום סיכוי שיגררו אותי שוב לאחד מאתרי תחרות חנוכה השנתית על אהבתם של ילדי החנוכה וכיסם של הוריהם. אין לי דבר, כמובן, נגד המפיקים שטורחים חודשים רבים על הפקה שתהיה הגדולה והמכוכבת ביותר. אבל יש לי פחד מקהל אלפים רועש בלי הפוגה שמאות נציגיו מסתובבים בין השורות, בדרך לביקור חוזר במזנון, בשירותים, ואצל חברים היושבים בקצה השני של האולם.
משום כך כששאלתי את עצמי לאיזה מופע חדש לילדי החנוכה אלך, ולאחר שכבר התייאשתי, נמצאה הגאולה בדמות עלון שהוגש לי כאשר ביקרתי באמצע השבוע שעבר בתאטרון הספריה ברמת גן, ובו ההצעה המפתה לפגוש פנים אל פנים את “היפה והחיה”, ובחברתם של כארבע מאות ילדים והורים היושבים דרוכים סביב הבמה השוכנת בלב האולם המיני-אמפי של תיאטרון רמת גן.
משום כך המבחן של העלאת "היפָה והחיה" כפול ומכופל, כשהבמאי-המתרגם אלי ביז'אווי, כדבריו האישיים בתכנייה, בחר ליצור “גרסה צנועה בקישוטיה ובממדיה" לסיפור האהבה הזה, שזכה לאחד מסרטי ההנפשה המעולים ביותר של דיסני. אפשר לומר שזו שאיפה יומרנית מאוד והצלחתה תלויה בשחקנים בוגרי בית צבי, ובקבוצת שותפי יצירה של הבמאי.
במבחן התוצאה – ובמבחן השקט בדרך כלל של הילדים באולם - אפשר בהחלט להצביע על הצלחה ועל כמה הישגים יפים. זה התחיל כמובן עם התפאורה הטובה שאלכסנדרה נרדי עיצבה, שיש בה כפר תלוי מעל הבמה, טירה מכושפת שדייריה האנושיים מכושפים במחלצות-חפצים שעיצבה אפרת מירב, עם פאות של רבקה זהבי, והרבה תאורה של עדי שימרוני המשגרת עליהם קרני אור קסומות.
את השחקנים הנלהבים לספר לנו את מעללי החיה, בֶּל (היפָה), אביה, המחזר העקשן גסטון, חבריהם וחברותיהם, וכמובן חפצי הטירה המדברים ושרים כבני אדם, העמידו טוב-טוב על גרונם ורגליהם עידו מנור (מוזיקה) ודוקי עצמון (קול ושירה), יניב הדד (כוריאוגרפיה) וגנדי בביצקי (תנועה תאטרלית).
תמונת יח"צ
התרגום והבימוי של ביז'אווי צלולים מאוד ומשעשעים בדיאלוגים הקצרים והמבודחים, ומרשימים בפזמונים המוכרים עם לחניו של אלן מנקין, בעיבוד הקאמרי של המוזיקה – חליל (אלכסנדרה גורדסקי), צ'לו (מאיה ליברמן או אדוארד קפלינסקי) ופסנתר עם המנהל המוזיקלי טל בלכרוביץ'.
אפשר בהחלט להצביע על עניין זה כאחת מהברקות הבימוי של ההצגה, לא רק משום שבכך המוזיקה והמוזיקאים יושבים למעשה במרכז הבמה, אלא שבלכרוביץ' הוא גם שחקן וזמר מצוין, שהנאתו מהמוזיקה, מחבריו ומהסיפור שהוא המספר שלו עוברת במהירות אל הקהל.
אבל גם הוא אינו יכול להסיט את תשומת הלב מקבוצת השחקנים הנלהבים, ובראשם סיון פז בוגנים המשחקת ושרה את בֶּל היפָה בחן מקסים ובקול זוהר, אלי נעים שמצליח לעצב את תנועת גופו בהתאמה למסכה המצוינת שלו בתפקיד החיה, וקולו חזק ונעים לאוזן, אמיר הילל מצוין במשחק פרחחי-מאצ'ואיסטי כגסטון שרירי-בובתי להפליא, כמעט כדמות המונפשת בסרט, אורן כהן, עליז ועולץ כראוי לתפקיד לֶ-פוּ השוטה הדבוק אל גסטון, וג'יל בן-דוד טוב וחם הלב כמוריס, אביה של בֶּל.
לצדם המושכים בעול כאנשי הכפר ובנותיו, ובעיקר כחפצים המואנשים בצרפתיות חביבה בטירתה המכושפת של החיה. טל בלכרוביץ' בחיוך אוהב כשרפרף טַבּוּרֶה שזה עתה יצא ממעמקי הבמה והוא מתעקש שלא יישבו עליו, בעיקר כשהוא מנגן. מושיק גלאמין החרדתי כפמוט המאיר לוּמייר, דן קיזלר אפוף החשיבות העצמית כשעון שמגלה כי מישהו תקע לו מפתח מאחור, מירב הררי כבאבט, מטאטא הנוצות המרהיבות, כנרת לימוני כמדאם דוּ-תֶה הקומקומית המזמרת להפליא רבת התושייה, ואיתי חורש כבנה צ'יפ, ונועה גודל המרשימה כשידת-המגירות המעלה זכרונות אופראיים.
כל השחקנים האלה, מדריכיהם, הבמאי ושותפי היצירה שלו עשו נס-חנוכה קטן בגרסה הקאמרית הזאת של "היפה והחיה" ושמרו על הקסם של האגדה המזכירה נשכחות כי היופי חבוי בפנים, במהות ובאיכות ולא באיפור, בלבוש ובקישוט.