ניסו כאביה מעלה בהצגת היחיד תמונה טובת לב של כעס והתחשבנות על ילדות בצל אביו
 
אין כמעט ילד ואין כמעט ילדה, המגיעים למצוות בלי חרדה וממשיכים הלאה בלי איזה משקע, עמום או חד, מודע או חבוי על סיוט של כפייה. לעמוד בפני עם ועדה, בבית הכנסת להנעים זמירת-תפילה ובאולם הנשפים להיחשף במלוא העליבות האורטורית שלך בטקסטים חגיגיים שאבא-אמא הכתיבו, בדרך כלל לתהילתם ותועלתם.
 
ניסו כאביה מביא תמונה כזאת לבמה בחיוך. מתרפק או כואב. לבדו, במחזה יחיד שכתב יחד עם ניצן כהן, שגם ביים אותו, הוא עובר תוך גילום משעשע של דמויות במשפחתו, ברחוב הטבריאני, של הספָּר, חנות הבגדים ועוד בני לווייה בדרך אל גרדום.
 
כאביה, שהסיפור מתבסס על חומרים אישיים שלו, גם נראה משועשע למדי בנוסח הגשש החיוור, שאל הלקסיקון והדימוי שיצרו לעיר שבה גדל הוא מעניק מחווה קטנה בדמות שם המחזה שהוא שאל מהמערכון "הקפטריה בטבריה". בקלילות של תנועה – השבח לעפר עמרם – הוא נע ונד בין התחנות שהנער איזוּ זיתוני נאלץ לבקר כשהוא רתום לאביו המנהל תוך כדי ובאמצעותו מסע בחירות למועצת העיר, עם עין צופיה לבחירות הבאות שבהן כבר יישא עיניו אל כס ראשות העיר.
 
הימים ימי תחילת שלטון המהפך של בגין הנערץ והנער נדרש לשנן יומם ולילה את דבריו ובקולו. הנער מביט, הנער קולט, הנער מבין הרבה יותר ממה ששתיקתו רומזת. אך כשהוא מוציא סוף סוף את הדף עם הנאום על הדגשותיו הפוליטיות של האב – תורה של הנקמה לבוא בקול רם, מתעגל, מתעוות וחושף את תחושת העלבון של נער שתבונתו עדיין לא הספיקה כדי למחול.
 
את זה יעשה כבר הזמן, ועמו הכישרון של ניסו כאביה לספר, לצייר ולגלם ברגישות את הסיפור על במה, בעיצוב פשוט של תמר רובנס ודנה שקד, עם תאורה נעימה של אורי רובינשטיין, וידיאו ארט שערך ניר פרטוש, כשברקע מתנגנים צלילי המוזיקה של יובל מסנר.

וכשהאור יורד על החגיגה באולם המפואר ביותר של טבריה, והקהל בתמונע יסתלק יחד עם  יותר מאלף אורחים שישימו "פתק פתק פתק" בקלפי של אבא-זייתוני, יתנגן לו, כמו בסרטים, שיר הנושא המקסים שכתבו ושרים כאביה ושי להב.