יצירתם של פינטו-פולק ויצירתה של טליה בק משלימות ערב מחול-תיאטרון עשיר בדימויים
זירה של שניים
אוצר הדימויים והרחשים, קשת הגוונים הנעה מאפלה לאור גדול, וההמצאה הנרטיבית החדשה של ענבל פינטו ואבשלום פולק מגיעים לשיא חדש ביצירתם "טורוס". זו עבודה קצרה ביחס ליצירותיהם הקודמות, ואולי אפילו מדויקת ומרוכזת יותר. כרגיל גם הפעם הצמד הזה אחראי לכוריאוגרפיה, לעיצוב הבמה, התלבושות והפסקול, ולצידם מעצב התאורה יואן טיבולי.
תיאור היצירה כפי שניתן על ידי שני היוצרים מספר על "שני עולמות שונים שכמעט נפגשים על הבמה. כל מה שמפריד ביניהם הוא וילון, ומה שמחבר ביניהם הוא דמיונו של הצופה". אבל למעשה אין הדבר כך כלל ועיקר. לא החיבור אלא ההפרדה בין "שני עולמות" היא פרי הדמיון של הצופה, שהאמנות יודעת לתעתע בו, באמצעיה המתחדשים והמשתנים, ובעיקר כשהיא עצמה מערימה על הצופים.
"טורוס" כשמה היא יצירה "דתית" המתארת עולם אפל באמת, זה של זירת השוורים כפי שחווים אותה דייריה, ולא כפי שרואה אותה חבר-מרעיה. את הדם והסבל הקהל הופך לקדושה, את הפרפורמר שהשור נוגח הקהל הופך למרטיר ומהשור שהטוריאדור מכניע עד מוות פושטים את העור. פינטו ופולק משוררים לזה ולזה קינה, שבעולם הנוצרי לא יאחרו לזהות בה סמלים נוספים על אלה שאפשר לראות (ואפילו ליצור) בעין ישראלית-יהודית.
דואט נשים אינטימי, הנראות כרוקמות תחרה עדינה, פותח את היצירה, ומתפתח לשלישייה קצרה, וממנה לרביעייה שמתפתחת מהר למין מסע אל פינת הזירה המלבנית של הבמה, המוקפת בגדר-מסך אפור-תכול כהה וקודר. פעמונים ומוזיקה סוערת. שלוש רקדניות – עינת בצלאל, נגה הרמלין ושי הרמתי - לבושות בבגד העשוי מאותו חומר של קירות הזירה. רביעית, אנדריאה מונטפורט, נראית כערומה, בבגד גוף שלם, מצויר-שרירים. הכוריאוגרפיה שלהן מרתקת בחדות של פרטיה הקטנים ביותר, שמובלטים מאוד באינטימיות של אולם אנסמבל עתי"ם ברחוב נחמני 4 (יהיה מעניין לראות מה תשנה האינטימיות הרחבה יותר של אולם סוזן דלל שבה תועלה היצירה בעוד שלושה שבועות).
תמונת יח"צ
קול הפעמונים והמוזיקה הסוערת ואחר כך זו המרגשת של "הסונטות על המיסטריות של מחרוזות הקודש" מאת ביבר, המלחין בן המאה ה-17 מבוהמיה, אינם מאחרים לתת את הרקע למתרחש, ולאט מתבהרת תמונה שבה שלוש רוחות של שלושה שוורים, או אולי דווקא של שלושה טוריאדורים, משחררות מת חדש מגשמיותו ומובילות אותו לגאולתו.
אל תוך התהליך הזה פולש עולם שונה לחלוטין – זה של האמנות המשחרת לטרף. קיר הזירה נפתח במרכזו כווילון ונצפית תמונה צבעונית מאוד שבה יש "ליצן" המגלם טוריאדור, וכלבו, המתנהג לפעמים כחתול, ולפעמים כשור.
בשתי התמונות הקצרות שלהם לזארו גודוי מפגין יכולת תנועת רגליים וירטואוזית מרחפת, מסתבכת, רוקדת ומועדת בגילום סאטירי-ליצני מוחצן של לוחם השוורים. לצידו, או לרגליו, על ארבע ובתוך ארגז מצויר המשמש כשריון, נע על ארבע צביקה פישזון, רב אמן של תנועת-משחק, באיפור פנים, לבן-אדום, זהה לזה של אדונו. ראשו משורבב מפתח קידמי, שציורים של עין ואוזן מעטרים את צדדיו.
החיבור בין שני העולמות נוצר כמין טקס וודו, כאשר הטוריאדור נועץ בעורפו של כלבו בַּנדרייות ( חניתות קצרות) שמקשטות את ראשו ככרבולת טווס, ובכל נעיצה של בּנדרייה מזדעזעת בפינתה הקרבן הבא.
לבסוף מזדחלת-חודרת לתוך עולם קרקס-האמנות שלהם דמות חדשה, המתגלה באותו בגד גוף של השור/טוריאדור ששלוש הבנות פשטו את עורו. הדמות, שאותה רוקדת יוקה סייקה היפנית, יודעת מה הגורל המצפה לה. היא אינה יכולה להתחמק. פעמוני הגורל קוראים לה.
ענבל פינטו ואבשלום פולק הצליחו ליצור מיסטריה (מחזה קודש) משלהם, באמצעות גוונים עדינים של תנועה ואפלוליות, לצד מחוות צבע, אור ותנועה של תיאטרון ובביצוע מושלם של כל אחד מהמבצעים. צפיתי ביצירה הזאת פעמיים, ויופייה המיוחד מושך אותי לראות אותה שוב.
מעצמה של אחת
שנה עברה מאז התכנית הששית המיוחדת שחתמה את הרמת מסך 2009 ובה הועלתה בגרסתה הראשונית היצירה הקצרה מאוד "מַעֲצָמָה" של טליה בק כאורחת של ענבל פינטו ואבשלום פולק שהביאו מנורבגיה הקרה את יצירתם המופלאה "טראוט". הצירוף האפל שנוצר באותו ערב היה מבוא לצירוף החדש שנוצר הפעם בין "טורוס", לבין ה"מעצמה" של בק שהתפתחה להיות יצירה שלמה, והפעם פתחה את הערב.
בק שכללה את יצירתה המועלית בביצוע מרתק של שיר מדוצקי, לצלילי מוזיקה מיוחדת שכתב תום טללים, ותאורה שהיא למעשה צל הנשפך על קירות הבמה (אלה שישמשו את "טורוס") שעיצבו נועם דובר ומיכל צדרבאום. ויש גם מאוורר המתעתע בשערה הארוך של שיר, בחלקה הראשון של היצירה.
"מעצמה" (תמונת יח"צ)
בחלק זה היא יושבת ליד שולחן, ובתנועות חדות מאוד תופרת, גוזרת, מניפה רגל אחת, אחר כך שתיים, קמה, יושבת, מניחה את ראשה על השולחן כאילו נע ללא גוף, פותחת קופסה או ספר גדול שמתוכו מזדקרת מגזרת-נייר של שני עצים בשלכת.
בכך מתחיל חלקה השני של היצירה המסקרנת הזאת. הרקדנית מתרחקת מהשולחן, נופלת, מועדת, ואז, כמי שצברה מתוכה כוח היא קמה ונעמדת על רגליה, מתייצבת, מטילה צל ענק על הקיר שעליו נוצר נוף ערבות קר וצל ממגזרת העצים. היא חוזרת אל השולחן ומרימה את המסך שהיה בחזיתו וחושפת שורת בקבוקים שאוספים אליהם טיפות מים חיים.
הגרסה החדשה, שלמה או מלאה, של היצירה מתארכת מעט מעבר לנתוניה הפנימיים, אך גם הרעיונות של בק וגם הביצוע של מדוצקי יוצרים חוויה מיוחדת, ופתיחה מצוינת לערב המחול-תאטרון המיוחד הזה.
12/12/2010
:תאריך יצירה
|