צבי גורן צפה פעמיים ולא שבע מיצירת מחול-תאטרון של חברה בועטת, שאיננה פוחדת מעצמה
לשד הרימון של עכו
היצירה החדשה של הצמד מתניקולה – מתן זמיר וניקולה מאשה - מתגלגלת מהחממה בעכו אל נמל יפו בטבעיות ברורה. הים, הרציפים, הרשתות, הניחוחות, החלודה והאוכלוסיה המרחפת ביניהם משמשים רקע או ראי למה שמתרחש כאשר האנגר 2 פותח את שעריו אל מאה האורחים שמותר להכניס לתוכו.
השער החיצוני מוביל אל המבואה הפנימית שבה הקופה המאולתרת, ולצידה מקס אלן, מעצב התלבושות הקאמפיות להפליא שגם אייר את התכנייה המיוחדת שהוא מעניק בחיוך. לאחר המתנה נפתח גם ה"שער" הפנימי המוליך אל האולם הגדול, דרך שולחן ארוך שעליו למעלה ממאה בקבוקי משקה ריקים מפלסטיק, מאוגדים בקבוצות.
נדמה לי שרקדן אחד או שניים עדיין מתחככים בקהל, ומעצב התאורה אבי יונה בואנו (במבי) כבר פורט באצבעותיו על לוח בקרת התאורה, כמקדם את פני הבאים בהבזקים ורמזים של גוונים רכים שעוד ירקיד בהמשך. רקדן אחד עומד שעון אל עמוד הבטון התומך בקונסטרוקציית הגג החלודה. שתי רקדניות כבר על משטח הריקוד הגדול, והשניים האחרים מתיישבים בגבם אל הקהל התופס את מקומו על כסאות הפלסטיק הלבנים.
פסקול עתיר מצלולים שיצר הצמד פנדה פורן (עלמה בן יוסף, תומר א רוזנטל) כבר מתחיל מסע בן 90 דקות שבו חמשת הרקדנים מספרים חיים ורוקמים את האגדה שיצרו עם מתן וניקולה, במהלך חודשיים של עבודה במיקרוקוסמוס הכפול של עכו ושל "החממה- מעבדתרבות למחול" שהקימו שם סמדר יערון ומוני יוסף.
What on Earth – שניתן לתרגם את שמה הן כ"כל מה שעל כדור הארץ" ו"מה, לכל הרוחות" - היא יצירה שמביאה אלינו ומתוכנו את דרך העשייה הייחודית של בימות המחול והתאטרון של אירופה הצעירה. יצירה של חברה בועטת, שאיננה פוחדת מעצמה, מעיוותיה ומיצריה, ובונה אתם ומתוכם תרבות בעלת תוקף לקהל שעמו היא מנהלת דו שיח.
זו יצירה פיוטית מתחילתה ועד סופה, יפה להפליא במרקמיה האסתטיים ודוקרת במחטים וסכין את תוגת הקיום של מיליארדים בני אדם שהתגלגל כגרעינים עסיסיים לתוך כדור הארגמן הלוהט של רימון אחד שנותן לא ריח אלא לשד חיים. יש ביצירה אפילו זיהוי של הגר החי ויוצר בתוכנו – ניקולה, מקס שכבר הזכרתי, ובמיוחד אנדראס מֶרק, שיחד עם יסמין פרבר , מיכל אגסי, לילך ליבנה וגל נאור, מעצבים בגופם ובנפשם – ממש כך – את ההשתקפות הסביבתית שלנו, החברתית, ובעיקר האנושית.
What on Earth (תמונת יח"צ)
כלי האמנות האנושיים
הגוף הוא רק כלי וחומר, אמנם כן הוא, אבל בחמשת הרקדנים המרתקים האלה שמתן וניקולה בחרו הם מצאו הרבה יותר מכלי משוכלל שראוי להכיל בו את רעיונותיהם, אלא גם יחידים וקבוצה המקיימים בפועל את רוח היצירה, מול עיני הקהל, שאם הן רואות ומשתאות כמו עיניי, כי אז הן לא יֵדעו שׂובעה. לכל אחד מהם יש את הרגעים האישיים, הפרטיים, כמבצעים וכמי שנותנים תוקף אנושי לאמנות המחול והבמה.
זו יצירה שבה במבי הוא רקדן ששי, או כוריאוגרף שלישי עם פנסי התאורה המתוחכמים שלו, מפיח חיים במדבר השממה שאליו מתנקזים פחדים, תקוות, צחוק ובכי שהדיהם מתגלגלים על הקירות בחברת המוזיקה שמרעישה, קוצבת חיים, מלטפת ופורטת על נימים ליריים.
תראו שם גב חשוף ההופך לחזית מעוררת חשק, תחזו שם בפיתה גדולה המכסה על ערום נשי מטריף ונטרף, תראו שם זעקה אילמת ארוכה, תראו ילד מבוהל מהגטו, תראו צליבה חדשה, דימוי רודף דימוי בכל רגע שחולף, איטי או מהיר.
ותראו את הטראש הסביבתי שאנו מותירים אחרינו, שלפעמים הוא מעלה באש יערות ואדם, ולפעמים הוא מזעיק אותנו להבין שיש לנו עולם חי מאוד, שיכול להיות יפה ואופטימי, אם רק נדע לאסוף את הזוהם והמזהם, ולדאות על כנפי הדמיון שלנו מעל המציאות.
תיאור מדויק של כל אחד מהפרטים הרבים יעשה עוול ליצירה וגם למי שמזג האוויר הסוער שיחק לידיהם כשגרם לביטול ההופעה האחרונה שתוכננה להיות אמש, ויש להם עתה הזדמנות להגיע לזו שנקבעה במקומה למחרתיים (בהנחה שהתחזית המרגיעה האמנם תתגשם), ובהמשך החודש גם בירושלים ובעכו.
במהלך סוף השבוע צפיתי פעמיים ביצירה המיוחדת הזאת, שהסך הכל שלה גדול מסכום כל מרכיביה, והוא הקובע את חשיבות המסר שלה ואת איכותה המשובחת וערכה המיוחד כיצירת אמנות בת זמננו ומקומנו.
13/12/2010
:תאריך יצירה
|