"איחולי העונה" של אלן אייקבורן 
 
הדרך הטובה ביותר לסיים את 2010 בתיאטרון האנגלי היא כנראה לשבת בהצגה יומית ב-31.12, שבסיומה – לפני ששחקנים, עובדי במה, וקהל הממלא את האולם עד אפס מקום ממהרים לבתיהם להתכונן לסעודות הסילבסטר, לנשיקת חצות לפי צו הביג-בן, לזיקוקין די נור ולשתייה כדת.
 
מה גם שההצגה הזאת, בתיאטרון הלאומי המלכותי היא מזה של אלן אייקבורן, המחזאי האנגלי הפורה ביותר מאז שקספיר, שבכמעט שמונים מחזות שכתב יצר לא מצבים מפתיעים אלא שרשרת של יותר מחמש מאות דמויות היוצרות את הקומדיה האנושית האנגלית שעברה גלגולים שונים ביובל השנים שחלפו.
 
עשר שנים עברו מאז שהועלה בתיאטרון הלאומי מחזה של אייקבורן, ועתה לקול תרועות שמחה של תקשורתני התרבות הוא שב אל הבמה היוקרתית עם העלאה חוזרת של מחזה שכתב לפני שלושים שנה SEASON'S GREETINGS, כלומר איחולים לימים הצפופים של חג המולד והסילבסטר.
 
בקומדיה הזאת מציג אייקבורן משפחה חמה נוסח אנגליה המתכנסת בביתם של בני הזוג נוויל ובלינדה לשלושת ימי חג המולד. יחד אתם חוגגים שני זוגות נשואים, אחד עם ילד ובהריון מתקדם, וכן אחותה של בלינדה ומחזרה, סופר צעיר, והדוד של נוויל, שפיו שופע מרגליות של ציניות שמעצבנות או משעשעות, תלוי את מי שואלים, ובסופו של דבר מתגלה כפגע רע עם אקדח.
 
אף זוג במחזה הזה איננו מאושר. בני זוג בקושי מדברים זה עם זה. כל אחד שקוע בעולמו, והנשים – אולי בזכות הבמאית החשובה מריאן אליוט – מחזיקות להלכה ולמעשה את הקן המשפחתי הרעוע, רעבות לתשומת לב ויודעות שאין מה לצפות מגבר שכל עניינו זה תיקון מנועים של צעצועים, הצגה של תיאטרון בובות לילדי השכונה שחוזרת על עצמה כל שנה, וצפייה בסרטי הקולנוע שהביביסי שב ומשדר כל שנה.
 
למעשה אין שום חדש בתמונה האנושית הזאת, אבל אלן אייקבורן שם בפי הדמויות מילים בודדות, משפטים שנונים או מונולוגים שעוברים מהקל אל הכבד, ואלה יוצרים את ההבדל בין מה שהוא מתאר לבין קומדיית מצבים או פארסת דלתות (וזו קיימת גם כאן, באותה רמה של שוני מהדלתות של פיידו או ריי קוני).
 
לא חולפות דקות מתחילת ההצגה והצחוק המנומס באולם מתחיל להגביר עוצמה וקצב, וברגעי השיא של כל אחת מהתמונות זה נשמע כמו סיר לחץ שהתפקע מקיטור. כזו היא הצגת תיאטרון הבובות, כזה הוא הניסיון של בלינדה והסופר קלייב שבא עם אחותה של בלינדה לעשות סקס בשעה שכולם ישנים, וכזה הוא המאמץ הסיזיפי של פאטי, בהריון המתקדם, להעיר את בעלה מתרדמתו ולהעביר אותו מהכורסה אל חדר השינה בקומה השנייה.
 
צוות שחקנים מיומן, מדויק בכל תגובה למתרחש, ובעיקר דייוויד תראפטון בתפקיד הדוד מצליחים בעיקר לגלם במלוא היקפן את הדמויות של אייקבורן, ולעצב אותן מובנות מאוד, בתסכוליהן או בנסיונותיהן ליצור קשר אינטימי, ולו רק פעם בשנה, מעבר לאיחולים, לסעודות החגיגיות, ולהומור שלפעמים הוא אפילו שחור.

 
"איחולי העונה", צילום: קתרין אשמור
 
"היפה והחיה" במיוזיק-הול
 
לא, זה לא המחזמר של דיסני, ואפילו לא בגרסה הקאמרית שהועלתה לאחרונה בתיאטרון הספריה. אבל זו אותה האגדה כפי שעיצבה אותה הבמאית קייטי מיטשל, כהצגה שמיועדת באמת ובתמים לכל המשפחה.
 
מיטשל משתמשת בעולם בימתי מסורתי של תיאטרון צלליות ובעיקר של מוסד המיוזיק-הול האנגלי, שמתקיים פה ושם בכמה פאבים "ידועים לשמצה" אך כבר לא באולמות גדולים וסואנים, כפי שהיה בתחילת המאה ה-20, לפני שהקולנוע הוריד אותו מגדולתו.
 
בסיפור, המוצג באולם קוטסלו הקטן של התיאטרון הלאומי, שהפעם עוצב כאולם תיאטרון רגיל, עם במה ומסך אדום, ומקרן שקפים עבור הצלליות (במקום שכלולי מולטי-מדיה המאפיינים רבות מהצגותיה של מיטשל). את המופע מובילים מנחה בוורוד, העוזרת שלו ססיל, המחכה להזדמנות לשיר וארנב אילם המסייע להם לספר את סיפורם של החיה והיפה, אביה ואחותה.
 
ההישג המיוחד של מיטשל הוא בפשטות של הגשה מתוחכמת של אגדה שיש בה תום ורגש. זה כך בכל אחד מהמרכיבים של הגרסה שכתבה עבורה לוסי קירקווד, וגם כאשר הקהל צוחק בהנאה – ובעיקר כשהשחקנית הנפלאה קייט דושיין המגלמת את ססיל גונבת את ההצגה בכל מבע, בכל רבע מילה, או בתנועתה.
 
מי שאינו נפגע מהגניבה החביבה הזאת הוא מרק אנדרס המגלם את החיה בתנופה הנעזרת בזוג קביים אלסטיים המגדילים את קומתו, ובתלבושת מלאה של עכברוש, עם מסכת ראש, שער גוף וזנב ארוך. הוא שואג ונוהם ומחרחר, והוא רך ונעים וכובש לב. והוא נפלא במיוחד כאשר מגיע הרגע הגדול שהוא שולף את עצמו מלבוש-הקללה כאשר הוא שומע את קינתה האוהבת של היפה החושבת שהוא מת מצער (תמונה מבוימת כמין השלכה של מות רומיאו ויוליה).

 
"היפה והחיה", צילום: סטיבן קמיסקי
 
FELA - מחזמר ג'אז
 
את חוויית התיאטרון של ביקורי פתחתי עם מחזמר ג'אז אפריקני מיוחד באולם הגדול ע"ש אוליבייה – שבו גם אסיים היום את הביקור המרתק עם "המלט". המחזמר  FELLA – יותר נכון מופע ג'אז מורכב ומסעיר – הועלה ב-2008 באוף-ברודוויי, ובעקבות הצלחתו שם הועלה אחר כך בברודווי.
 
המופע מגולל את סיפורו של  פלה אניקולפו-קוטי, שנולד ב-1938 בניגריה והקים ב-1962 בלונדון, את להקת הג'אז הראשונה שלו, וכעבור שמונה שנים יצר את מה שמוכר כסגנון הafrobeat. הוא חזר לניגריה והקים מועדון ג'אז, שהפך להיות גטו מוזיקלי שמור היטב ומגודר בלגוס הבירה, וסמל למאבק שפלה החל מנהל בגלוי נגד המשטר הצבאי הרודני בארצו. בתוך כך הפך בעצמו למין גורו נערץ (וטורף נשים), עד מותו לפני 13 שנים מאיידס (פרט שאינו נזכר בהצגה אלא רק בתכנייה). מיליון בני ניגריה העזו והגיעו למסע ההלוויה שלו.   

 
Fela, צילום: טריסטרם קנטון
 
את המופע יצרו הכוריאוגרף הנודע ביל טי. ג'ונס, שכתב את המחזה עם ג'ים לואיס, ויחד אתו ועם סטיבן הנדל עיצב וביים אותו, כאירוע שכולו תנועה ומוזיקה של פלה, בתוספת שני קטעים שחוברו במיוחד. המחזה הוא למעשה מונולוג ארוך מאוד, מעין סטנד-אפ טיפוסי, בביצוע חי מאוד של רולן בל, שגם מנגן בסקסופון קטעים רבים של פלה, שגם כתב להם את המילים המצליפות.
 
נוכחותו ואמנותו של ביל טי.ג'ונס מורגשת לכל אורך המופע, אם בקטעי תנועה סיפוריים או בתמונות מחול מורכבות המשלימות את הטקסטים של פלה. הלהקה כולה, למעט שניים און שלושה נגנים, על טהרת השחקנים יוצאי אפריקה, מה שמקנה לביצועי המחול, השירה והמשחק עוצמה שבטית, ולסיפור כולו את משמעותו הפוליטית.
 
ברשימה הבאה אדווח על שלוש הצגות שקספיריות שהעלתה להקתו החדשה של תיאטרון שקספיר המלכותי מסטרטפורד.