שמונה שקספיר במכה אחת
 
שקספיר הוא הלחם והחמאה של התיאטרון האנגלי יותר מארבע מאות שנים, ובכל ביקור שלי בלונדון, בארבעים השנים שעברו, אני שמח על כל הזדמנות לשוב ולראות את ההפקות החדשות של מחזותיו, ולומד להכיר אותם כבראשונה. בביקור הנוכחי הזדמן לי לצפות במהלך השבוע של סוף 2010 ותחילת 2011 בחמש הפקות חדשות. ברשימה הזאת אתמקד בפרויקט המיוחד שהביאה ללונדון להקת שקספיר המלכותית.
 
הפעם בחרה הלהקה להופיע בתיאטרון ה-ROUNDHOUSE בלונדון, שמבנהו המעוגל דומה גם למבנה ההיסטורי של הגלוב, התיאטרון של שקספיר, וגם לאולם ה- COURTIARD הנפלא בסטרטפורד שנבנה כאולם חלופי ללהקה כאשר שני אולמותיה הקבועים נכנסו לתהליך ממושך של שיפוצים שהסתיים לאחרונה (ובמועד).
 
במהלך דצמבר וינואר מעלה הלהקה שמונה  מחזות בולטים של שקספיר, כולל גרסאות "לימודיות" לצעירים של "המלט" ו"קומדיה של טעויות”, שמועלות באולם אחר בתיאטרון, והפקות מלאות של שני מקבצים - "יוליוס קיסר”, "המלך ליר”  ו"כטוב בעיניכם" – שאותן ניתן לראות בחמשת השבועות הבאים – והמקבץ הראשון של "רומיאו ויוליה”, "אנטוני וקליאופטרה" ו"מעשיית חורף" שהספקתי לראותן.
 
שלושה במאים מהשורה הראשונה הוליכו את הפרויקט. מייקל בויד, מנהל להקת שקספיר המלכותית, ואחד הבמאים המוערכים ביותר בתיאטרון האנגלי, ביים את "אנטוני וקליאופטרה" – כמאבק פוליטי וצבאי על-זמני על שלטון בבית ובאימפריה,  ואת "כטוב בעיניכם".
 
דייוויד פָאר, שהיה מנהל פרובוקטיבי בתיאטרון הליריק בהמרסמית ובאנסמבל ביים הצגה מופתית של "מעשיית חורף"- כשהוא מיטיב לעצב סיפור אגדה בעל עומק אנושי מופלא, שהוא יחיד מסוגו במכלול מחזותיו של שקספיר, ויש בו הדים לכמה ממחזותיו הקודמים והמוכרים יותר, ואת "ליר", שהוא אולי פסגת הדרמה השקספירית.
 
רופרט גולד, מנהל תיאטרון HEADLONG, ונחשב לאחד הכוחות הבולטים של הבמה האנגלית, ביים  גרסה מרתקת של "רומיאו ויוליה" כהפקה תקופתית עם מאבק שבטי בעל גוון דתי אפל, כולל בעיצוב הבמה, בעוד צמד האוהבים, מדברים, מתנהגים ואנרגטיים בבגדי נוער של ימינו.

"רומיאו ויוליה" צילום: אלי קורץ
 
הבחירה בבמאים האלה מעידה על מידת השאפתנות של התיאטרון, שמאז 2009 התרכזה תשומת הלב של מנהליו ועובדיו בכינונו והפעלתו של "אנסמבל" ייחודי, לא רק בזכות המחזות שהוא מעלה, או הגרסאות המעניינות או המורכבות של הבמאים והמעצבים,  אלא במיוחד על שום העובדה שהוא נבנה על קבוצה של כשלושים שחקנים בני כל הגילאים, רבים מהם בעלי שם וניסיון מעורר קנאה. 
 
קולקטיב של 30 שחקנים
 
קשה לעמוד בפני הקסם המיוחד של אנסמבל השחקנים החדש הזה. הם יצרו מעין קולקטיב או קומונה, עבדו יחד, חיו יחד, והחלו להעלות את הפקותיהם בזו אחר זו עד שהשלימו את מלוא הרפרטואר שנבחר עבורם, וכלל גם כארבע מחזות שלא מפרי עטו של שקספיר. ההופעות בלונדון הן רק תחילתו של מסע סיכום ארוך ששיאו יהיה ביולי כאשר חמש מההצגות האלה יחצו את האוקיינוס ויועלו בלינקולן סנטר בניו יורק.
 
כדרכם של קולקטיבים אמנותיים גם באנסמבל מתקיימת התופעה הברוכה ששחקנים המופיעים בתפקיד ראשי במחזה אחד מופיעים בתפקידי משנה או כניצבים באחר. בולט בהם גרג היקס, שועל במה ותיק, המגלם בסדרה הזאת את ליר ואת יוליוס קיסר, ואת ליאונטס ב"מעשיית חורף", תפקידים ראשיים ותובעניים. אחרי ההצגה היומית שבה גילם בעוצמה מרגשת את ליאונטס, הבעל המשכנע את עצמו שאשתו בוגדת בו, נדהמתי לראות אותו בערב בתפקיד הזעיר של מגיד העתידות וגם כחייל רומאי, אחד מרבים, ב"אנטוני וקליאופטרה".

               גרג היקס ב"מעשית חורף", צילום: אלי קורץ
 
כמוהו, באותו יום ובשני תפקידים משמעותיים הרשים אותי דארל ד'סילבה כפולינקס חם ופיקח המואשם בניאוף עם אשת פולינקס ב"מעשיית חורף", ובערב היה מרתק  כמרק אנטוני, המצביא הנופל מפסגת הצלחתו כשהוא לכוד ברשתה של קליאופטרה עד אובדנו.

מרגש מאוד היה השחקן הצעיר סם תראפטון (סבו כיכב כד"ר WHO ואביו גונב את ההצגה ב"איחולי העונה" בתיאטרון הלאומי), שגילם בהתלהבות נעורים  מרשימה את רומיאו, ואחר כך גנב את ההצגה  כמשרת המתאר במונולוג קומי למופת מפגש פיוס דרמטי ב"מעשיית חורף".
 
את ג'ון מקיי המצוין ראיתי בתפקיד היועץ הנאמן והנבגד קמילו ב"מעשיית חורף" ובו ביום הוא היה קיסר הצעיר והממולח ב"אנטוני וקליאופטרה", וגם יהיה קסיוס ב"יוליוס קיסר" ואולבני ב"ליר". גם בריאן דוהרטי הקומיקאי המגניב ב"מעשיית חורף" יצר כעבור שעות ספורות דמות מיוחדת מאוד של אנוברבוס, נאמנו של אנטוני העובר, לשווא, למחנה של קיסר.


דארל ד'סילבה כאנטוני וקתרין האנטר כקליאופטרה, (צילום: אלסנדרו אוונגליסטה) 

אפילו אם התאכזבתי מקליאופטרה של קתרין האנטר, אחת היוצרות החשובות בתיאטרון הפיזי, במאית ושחקנית הרפתקנית, הייתי שמח לראות אותה מגלמת את השוטה ב"ליר", או את ריצ'רד השלישי ששיחקה בהצלחה גדולה בעבר. לעומת זאת התפעלתי מהשחקנית נומה דומזווני שהייתה האומנת העסיסית של יוליה, ופאולינה הפמיניסטית המתוחכמת ב"מעשיית חורף" ותהיה קליפורניה ב"יוליוס קיסר".

 
חוויה בימתית בין שתי הצגות
 
כפי שכתבתי קודם, לכל אחת מההפקות האלה שמורה הערכה מיוחדת, ולא אצא ידי חובתי אם לא אתייחס לצד העיצוב, לא כשלעצמו בכל אחת מההצגות, אלא  כהארה על מהות הפרויקט הזה והמסע שלו.
 
מבנה האולם, כשהבמה היא מעין לשון ארוכה המוקפת קהל משלושת אבריה, והקיר האחורי הוא הבסיס למבנה שברקע, שנפתח או נסגר בהתאם לחילופי התמונות. כך זה בשלוש ההצגות שראיתי, החל מהעיצוב הפשוט ביותר, כמעט ללא שינוי, של "רומיאו ויוליה" וכלה בשני המבנים המורכבים של "מעשיית חורף" ו"אנטוני וקליאופטרה".
 
מה שריתק אותי הייתה העובדה החוויה המיוחדת של הפירוק בתוך פחות משלוש שעות של התפאורה של "מעשיית חורף", שהוצגה אחר הצהריים, והצבתה של התפאורה המסיבית הגדולה של "אנטוני וקליאופטרה" לקראת הצגת הערב באותו יום. אם תרצו, ולא פחות מחילופי התפקידים של השחקנים, היה בכך שיעור מרתק על מהות התיאטרון.

           "מעשיית חורף", צילום: אלי קורץ
 
התפאורה של "מעשיית חורף" כללה ברקע שתי כונניות ספרים בגובה של עשרה מטרים, שאם היה נדמה כי הספרים הרבים על המדפים מצוירים, וכולם בכחול אפור, התברר בסיום החלק הראשון כי לא כן: שתי הכונניות התמוטטו פנימה וכל הספרים נשפכו מתוכן, ואלפי דפיהם התפזרו על משטח הבמה.
 
ואם לא די בכך, בהמשך ירדו אל הבמה כמה עצים, שעליהם גם כן היו דפי-ספר. את כל אלה, ספרים, דפים, עצים תלויים ועוד חפצים שמילאו את הבמה, ארזו פועלי הבמה בזריזות לתוך ארגזים, פירקו את הכונניות, ניקו את הבמה, הסירו את המשטח הבוהק שלה, והניחו  משטח עץ מהגוני כבד עבור "אנטוני וקליאופטרה". 
 
אז הציבו מבנה מתכתי, בגוון חלודה, דמוי מכלי הענק של מים הניצבים לאורך הדרכים ברחבי בריטניה, שהיו בו דלתות בגבהים משתנים, וכן לשון שנשלפה מתוכו בגובה של ארבעה מטרים, ואשר שימשה בין השאר כבימת תצפית במהלך הקרבות, או כמקדש של קליאופטרה. לא הרשו לי לצלם אותם בשעת מעשה, אבל התמונה הזאת של חילופי התפאורות תישאר עמי כלקח חשוב.
 
משום כך הרשימה הזאת, כפי שניתן להבין, נכתבת יותר בתחום ההארה על תיאטרון שלרגע אינו קופא על שמריו גם כשהוא מיינסטרים מוכר, מסובסד וחוסה תחת כנפי המלוכה והממשלה. הניסיון, המסורת והתושייה, יחד עם ההתלהבות והמסירות והאתגר של המחזאים, של הבמאים, של השחקנים, היוצרים והעובדים מאחורי הקלעים, הם ככל הנראה המפתח לכך שגם כאשר מסביב יש אוונגרד ומהפכנות, הבמה האנגלית ממשיכה להיות הקרקע הפורייה של התיאטרון העולמי.
 
הרשימה האחרונה מהביקור בלונדון תהיה על שני ענקי שקספיר – המלט עכשווי בתיאטרון הלאומי וליר אינטימי של דרק ג'קובי בדונמאר.