המלט – מדינת משטרה וממלכה נרקבת
 
עוד לפני שהגעתי ללונדון ידעתי שסיום הביקור יהיה מיוחד במינו: הפקת יוקרה של "המלט" בתיאטרון הלאומי המלכותי, בבימויו של מנהלו ניקולס הייטנר, והפקה אינטימית של "המלך ליר" בתיאטרון דונמאר בקובנט גארדן, בבימויו של מייקל גראנדייג', מנהלו האמנותי של התיאטרון ובהשתתפות כוכב עליון - דרק ג'קובי.
 
"המלט" של הייטנר הוא מחזה בן זמננו, שהמפתח שלו כפול: מאבק פוליטי-צבאי והיסטורי על עצמאות דנמרק, בצל שאיפות הסיפוח של מלך נורבגיה, והפיכת החצר של קלודיוס, דודו של המלט, בסיוע מסיבי של שירות הביטחון ושיטותיו. 

הייטנר מצליח לבנות מערך מרתק של מדינת משטרה וממלכה נרקבת בשיטות מוכרות ממיטב המשטרים הרודניים: האזנות סתר, מעקבים,  צילומים אינטימיים ותככים רצחניים. ההקשרים הפוליטיים והפסיכולוגיים מתערבבים אלה באלה, והנפשות הפועלות מודעות להיותן שותפים לשלטון הפחד הרודף גם אותם. 
 

"המלט", צילום: יוהן פרסונס

כך אופליה, במשחקה הנוגע ללב של רות נגה, הנאלצת להחזיר להמלט את מכתביו והיא מחזיקה בידה ספר תנ"ך, שהשירות החשאי שתל בתוכו משדר. אותה אופליה, נראית בהמשך כאילו היא רק משחקת את הטירוף שלה, כאילו למדה זאת מהמלט. ולא קשה למצוא לכך הוכחות, כי בסוף התמונה תופסים אותה המאבטחים וגוררים אותה אל מחוץ לארמון. קינתה של גרטרוד כעבור כמה דקות, בביצועה המצמרר של קלייר היגינס, מאשרת עוד יותר את התחושה כי אופליה הוטבעה על ידם.
 
גרטרוד בשלב הזה כבר אחרי המפגש הטראומטי בינה לבין המלט, והיא מתחילה להפנים את כל מה שהוא טען באוזניה: היא שותפה לרצח בעלה, גם אם שלא בידיעה או בהכרה, והיא איננה יכולה להיחלץ מאחיזת הצבת של קלודיוס ונאמניו. כל מה שנותר לה הוא לחזק את המלט, אולי בתקווה שיצליח לחולל הפיכת-נגד ויתפוס את השלטון המגיע לו.
 
המסגרת העכשווית נקבעת מיד בהתחלה בסיועם של צוותי הטלוויזיה, כאשר קלודיוס תופס את השלטון ואת גרטרוד, אמו של המלט שזה עתה התאלמנה, ובסוף ההצגה כאשר פורטינברס ניצב מעל גווייתו של המלט, מעניק לו כבוד "כמו שראוי לחייל" ונוטל לידיו את השלטון על השטחים החדשים שלו.
 
בין לבין אלסינור שורצת מרגלים-מאבטחים, אוזניות, משדרים זעירים ושאר אמצעים המבטיחים שאין איש שאינו פטור מנוכחותם. אפילו לא בזמן המונולוגים לא ייתכן מצב שבו "עכשיו אני לבד", כפי שהמלט אומר באחת ההזדמנויות, לעצמו ולקהל.
 
רורי קינאר מסעיר כהמלט
 
בתוך התמונה הזאת בולטת דמותו של המלט כאיש שיודע להתמודד עם המציאות הזאת, לבחון אותה ולהעמיד אותה במבחן. בגילומו המסעיר של רורי קינאר זהו המלט אנושי מאוד שמבין את מהלכי המלכודת שנקלע לתוכה. משחקו של קינאר מחדד את היותו של המלט אינטלקטואל רציונלי המבקש להתמודד עם עולם לא הגיוני. אחד הביטויים המובהקים לכך היא שליטתו המוחלטת בשפה, בכל גוון שיש בה, במשחקיה ובכידוניה הזעירים.
 
קינאר מעניק גם ממד מעשי להמלט, בתחמונים מובהקים מילוליים או במשחקי טירוף, וגם בסיוע עלונים, כתובות קיר וחולצת טי שמצויר עליה פרצוף סמיילי ומתחתיו המילה "נבל" (VILLAIN). הפגיון שהוא נושא בחגורו שב ונשלף, אך כאיש בעל תודעה מוסרית הוא אינו תוקע אותו בגבו של קלודיוס, ולא בשעה שזה מתפלל. הוא יחכה לרגע הנכון שבו יתייצב מולו פנים אל פנים.


"המלט", צילום: יוהן פרסונס

בסיומה של ההצגה קינאר מיטיב לעצב את התפכחותו של המלט מכל האשליות שהיו לו על עצמו ועל הסובב אותו. וכשהוא מוסר את "צוואתו" להורציו מנצנצת בו הספקנות גם ביחס למילויה. הוא, כמו דנמרק, הובסו במאבקם על עצמאותם ומוסריותם. וברגעים האלה שבהם המלט שוקע אל סופו, נחתמת ההכרה כי לאנגלים נולד כוכב במה גדול בדמותו של רורי קינאר.
 
המלך ליר – אינטימי וזוהר
 
התואר כוכב במה גדול ההכרה הוענק כבר לפני שנים רבות לדרק ג'קובי. אחרי שדמותו הטלוויזיונית של קלודיוס בגילומו כבשה את כל העולם, הוא נרשם בספר התהילה של השחקנים שגילמו את המלט. במהלך השנים שב ג'קובי וביסס את מעמדו המיוחד בתיאטרון האנגלי ובעשרים השנה שעברו התעקש ולא התפתה לשחק את המלך ליר, שמתחרה בהמלט ובפרוספרו על התואר של גדול התפקידים השקספיריים.
 
עתה, כשהוא בן 72, נענה ג'קובי ללחציו של מייקל גראנדייג', מנהל הדונמאר ומי שמלחשים כי יירש את הייטנר בתיאטרון הלאומי. הציפייה לשיתוף הפעולה ביניהם הייתה גדולה לא פחות מזו שליוותה את השיתוף בין הייטנר לקינאר. שלא במפתיע – גם "המלך ליר" האינטימי שיצרו באולם הקטן של הדונמאר נחשב כבר לאחד ההישגים הגדולים ביותר בהיסטוריה המודרנית של העלאת המחזה, אם לא הגדול מכולם.
 
ולא בכדי. גראנדייג' קיבל ממעצב התפאורה שלו, כריסטופר אורם, במה חשופה כליל, הבנויה כולה מלוחות עץ גולמי, צבועים בסיד, וכך גם קירות האולם. כמעט שאין אבזרים. אלא רק שחקנים מצוינים, בכל התפקידים, שמגישים שלוש שעות של טקסט מופלא, שבו הפרוזה היא שירה צרופה והפיוט הוא ביטוי מושלם של כאב או זעם, חרדה, אכזבה וגם קצת תקווה שמאירה לרגע קצר, חולף, לקראת סיום ההצגה.
 
התקווה היא גם זו שפותחת את המחזה. ליר מייחל לשמוע את אהבת בתו הצעירה. זהו אחד מאותם רגעים שבהם נשפכת נהרה על פניו של דרק ג'קובי שנכנס לבמה ברוממות, במצב רוחו הטוב, כמי שעומד לפרוק את העול הכבד שנשא בו שנים רבות בחוזק-יד. אבל הנהרה הזאת הופכת באחת להלם, לאי-אמון במשמע אוזניו נוכח תשובתה של קורדליה, האהובה בבנותיו -  "לא כלום".
 
הישג מושלם של דרק ג'קובי
 
זהו רגע מכונן בעיצוב משחקו של ג'קובי. ממנו הוא מתקדם צעד אחר צמד בנתיב התדהמות הצפויות לו אחר כך: בזו אחר זו אצל בנותיו המתעללות בו בגסות, בסערה הגדולה המביאה לתודעתו את משמעות נפילתו ממרום, במפגשים עם נאמניו, השוטה וקנט המחופש לנווד,עם אדגר המתחזה למשוגע והופך להיות "הפילוסוף הקטן שלו", ולקראת הסוף עם גלוסטר שארובות עיניו שנעקרו שותתות דם, ואחר כך עם קורדליה.
 
משחקו של ג'קובי הוא מסע שיש בו רגעי זעם צורבים, ורגעים של לחישה מרטיטה. הוא נושא את ההצגה על כתפיו, בקומה זקופה בתחילתה,  בקומה משתופפת לאיטה עד כריעה, ובחזרה אל קומה מלכותית רבת הוד לפני הפרידה האחרונה הכואבת מקורדליה ומחייו שלו. אפשר בהחלט לתאר את התפתחות התפקיד במשחקו של ג'קובי כמעגל חיים שלם.
 
הוא מצליח למלא את התפקיד הקשה והמורכב של ליר תוך שליטה וירטואוזית בכפילויותיו. הוא מחליף התפרצויות זעם ברוגע סטואי, הוא יודע איך לתבל רגעים קשים בהומור, וכל משחקו מעורר אמפטיה ואהדה אל ליר גם ברגעיו הבוטים או המגוחכים. ובעיקר, ג'קובי מרגש עד דמעות בתמונות הטירוף שלו שבאמצעותם הוא מתוודע אל עצמו, אל אנושיותו. זהו ליר שהבמה האנגלית חיכתה לו שנים רבות, וזהו ג'קובי שידע מתי לתת לה אותו.
 
לצידו של ג'קובי יש כמה מבצעי משחק מרשימים, בעיקר של גווילים לי הנפלא בתפקיד אדגר, אלק ניומן הנמרץ בתפקיד אדמונד האח הממזר המניע כמה מגלגלי טירוף המערכות של המחזה, ועמם ג'ינה מק-קי בתפקיד הבת הבכירה גונריל, ז'וסטין מיטשל בתפקיד רֶגַן, האחות האמצעית, ופיפה בנט-וורנר בתפקיד קורדליה. רון קוק הוא שוטה שאינו משתטה, ופול ג'סון טוב כגלוסטר הנאיבי, העיוור למתרחש, בחלק הראשון, והוא מסיבי ומזעזע אחרי שהוא מתפכח ועיניו נעקרות. 


דרק ג'קובי ופיפה בנט ב"המלך ליר", צילום: יוהן פרסונס

אלה וכל צוות השחקנים מעצבים את הדמויות במידה נדירה של משחק חשוף, בהיר ונקי. מי שצריך יודע להגביר לחיצה על הדוושה, או להרפות, והמכלול נקי מאפקטים. את אלה השאיר גראנדייג' למעצבי התאורה והסאונד שיוצרים בדרכם את האווירה הנכונה לכל תמונה ולכל התפתחות בעלילה.
 
ובעיקר, מראשית ועד אחרית, זהו המחזה של שקספיר והטקסט המושלם, שקובע יותר מכל את עיצובן הטבעי של הדמויות והוא זה שמאפשר לדרק ג'קובי ליצור בשיא כוחו וכשרונו את המלך ליר שיהיה מעתה האנך הזוהר שעל פיו ימדדו הבאים אחריו.