האריסטוקרטים האמיתיים בהצגת הקאמרי הם אצולת השחקנים המעניקה חיוניות למחזה של עדנה מזי"א
שליח הציונות והפרוון ההומו
הדרך הפשוטה והישירה לבחון את "האריסטוקרטים", היא באמצעות המרקם העלילתי שטוותה המחזאית עדנה מזי"א, על מרכיביו הדרמטורגיים כנתינתם ופיתוחם. הבחינה הזאת תוליד מסקנה כמעט ברורה מאליה, ובוודאי צפויה בהתחשב בכתיבתה המחזאית עד הנה, שמדובר במחזה השייך לסוגת ה"כתוב היטב”, עם שתיים-שלוש הפתעות, אחת אמיתית לכאורה, אחת מלאכותית בעליל, ואחת ברורה מראש.
העלילה מספרת על שני אחים ילידי גרמניה שעלו לארץ ישראל בזמן, אך דרכיהם נפרדות ועולמם השונה יוצר תהום מאיימת ביניהם. הבכור המיר את שמו מסטפן ליאיר בן כנען, (ואי אפשר שלא להיזכר בליאון יוריס שהעניק לגיבור "אקסודוס" שלו את השם הסמלי כל כך - ארי בן כנען). ואכן, גם בן כנען של מזי”א נוטף טסטוסטר-און ציוני-לאומי, ממוקם היטב בצמרת הצבאית של המדינה הצעירה ואחר כך בזו המדינית של המדינה השבעה ערב מלחמת יום הכיפורים.
בן כנען ורעייתו הגר, התומכת-מגויסת, הם הרבה יותר משליחי הנשמה של הציונות המעשית, הם גם הורים המקריבים על מזבחה את חייהם הפרטיים, קרי את ילדיהם התאומים שאיכשהו מצאו זמן להוליד אותם בין משימה אחת לאחרת, ואחר כך שכחו אותם בבית או ב"קייטנה" השנואה עליהם בדגניה.
אחיו הצעיר של יאיר הוא רודי, פרוון שהצלחתו הראשונה אצל נשות הפרמיירות בפילהרמונית, בהבימה, ובקבלות פנים ונשפים, נמוגה תחת השמש הלוהטת של הארץ, והוא שקע בחובות לשוק השחור. אבל לרודי יש חלק בירושה טובה שהוא אינו יכול לגעת בה כי האח הבכור הוא האפוטרופוס והוא אינו משחרר את אחיזתו בחלקו של רודי כיוון שזה, לא עלינו, הומוסקסואל פעיל, תוסס, נשי, וסובב-גנים ומקומות מפגש חשוכים.
אל המרקם המשפחתי הרעוע הזה נכנסת בדלת האחורית ורה, ניצולת שואה, רדופת מוראותיה. הגר מאמצת אותה לחיק המשפחה, ולמעשה היא הופכת ל"סוכנת-אומנת" ומאחר שהיא גם בת למשפחת פרוונים, היא גם עוזרת לרודי בחנות ועדה לאיומים ולסחיטות המלווים אותו.
תחת לחצה של הגר, יאיר מסכים לשחרר את חלקו של רודי בירושה בתנאי שיישא לאישה את ורה ובעיקר, שיחדל ממפגשיו האפלים עם גברים מזדמנים. רודי מנסה לעמוד במשימה, שאיננה אלא סחטנות גלויה של יאיר החושש שידבק בו הכתם הנורא. אבל כשהוא נכנע ליצריו, תופס אותו יאיר, הבולש אחריו, וההסדר המביש מתבטל. ייאושו של רודי מסיים את המערכה הראשונה.
במערכה השנייה, המועלית ללא הפסקה, המתרחשת כעבור 20-15 שנה, מוכפלת ואפילו משולשת ה"קללה" הרובצת על יאיר בן כנען, שהוא כבר שר בכיר בממשלה. דבי, בתו וכהגדרתו "האהובה", הצטרפה לארגון השמאל הקיצוני "מצפן" והיא מפרסמת מאמרים בזכות ההכרה בעם הפלסטיני.
ואז מגיע מניו יורק הבן הרקדן, היורד מזה חמש שנים, כדי לסייע לאב לשכנע את אחותו לחזור בה, להתכחש או להסגיר – לא ברור בדיוק מה רוצים ממנה - והוא נוחת עליהם עם בן זוגו האמריקאי. זו ההזדמנות של הגר, שותפתו להזנחת הבית והמשפחה למרק את חטאה והיא מתייצבת לצד הנאורות החדשה. כך נסגר המעגל שהחל בתמונת הפתיחה שבה האב אחוז שבץ שרוע במיטת בית החולים.
"האריסטוקרטים" (צילום: ז'ראר אלון)
בין מציאות לבדותה
כפי שניתן להבין מהתיאור הארוך שלא כהרגלי – כולל רמיזותיי הציניות – המעבר לדרך התבוננות אחרת במחזה הוא קל ונוח. זו התבוננות המתייחסת אל המציאות שמאחורי המחזה והמשמעות האמורה להימסר באמצעות הבדיה, או אפילו הבדותה.
על פי עדותה של מזי"א את ההשראה לדמותו של רודי קיבלה מזו של הפרוון סטפן בראון, אך בניגוד לאורח חייו הדיסקרטי היא יצרה דמות הדוניסטית, קאמפית, אוחצ'ית בשפת הגאווה בת ימינו. עם דמות כזאת קל יותר להסביר את חששותיו של הקצין הבכיר מ"מה יגידו".
המחזה על כל פנים איננו מביא ביסוס לכך, ואפילו לא ברמז. איש לא מאיים, איש לא סוחט, ואפילו לא רומז לבן כנען שמעמדו בסכנה בגלל אחיו. איכשהו עולמו המוחצן של רודי חולף גם ללא תשומת לב של השב"כ או המשטרה שניהלו מעקבים אחרי ההומואים המסוכנים לטוהר הנפילים, וגם התקשורת, אם נודע לה על מישהו "כזה" דווקא הייתה דיסקרטית, לעומת הטיפול של "העולם הזה" או "בול" במקרים ההטרוסטסואליים דווקא.
תחקיר מעמיק גם היה מגלה למזי"א שהיו בקרב "דור הנפילים" הומואים בארון או בגנים, או נשואים ואפילו שלא למראית עין. כן, ככל הנראה היו מקרים של סחיטה, ובוודאי שהיו גם מהסוג הנבזי כל כך, כפי שהיא מתארת, בתוך המשפחה. אבל מזי"א משום מה מתעלמת מהעובדה שהיו מרדפי משטרה והשב"כ רחרח במקומות המפגש, רשם וגם אסף מידע על אלה שירדו לחו”ל וחיו שם בגילוי יחסי את העדפתם המינית. מי ששוטטו בגנים – ובשנות החמישים בטיילת לרגלי מלון דן - היו מספרים לה איך היו נמלטים משם כשאיש מוזר היה מגיע לשם עם פנס, כמו בן כנען במחזה. אבל בשביל תיאטרון, מזכירים לי, המופרך הוא לחם וחמאה, טעים יותר מעיסוק משמעותי ורציני בנושא.
ואם לא די בזה הנה גם כבוד השר הבכיר הוא איש אחראי ונאמן לעמו, ובמאי 1973, מגייס לעזרתו את השב"כ כדי שנציגו יגיע בבגדי שרד לעצור את הבת השמאלנית-מצפונית -סוררה, ואחר כך להחזיק אותה בכלא בלי משפט. כלומר, זה לא שהשב"כ הוא זה שהזדעק למנוע סכנה ואיום בגלל מאמר גלוי בעד הפלסטינים, אלא שהוא הופעל לפי צרכים פרטיים של השר. והנה שוב נוצרה החמצה של טיפול מעמיק לטובת המופרך מעיקרו.
ומעבר לאלה אי אפשר שלא להתייחס ברתיעה אל המשוואה המבישה נוסח ש"ס והימין של ימינו שעדנה מזי"א יוצרת בין הומוסקסואליות לשמאלנות. לכאורה היא מצביעה באמצעות שני מרכיבים אלה על אי היכולת של הממסד והאבות המייסדים לקבל את האחר והשונה. אבל עם היד על הלב, לא זה ולא זה הם עניינו המהותי של המחזה הזה, שאינו מתחשבן ברצינות הראויה עם "דור שלם שהתמסר ל"הקמת המפעל" על חשבון יחסיו עם המשפחה". והוא אפילו לא מתפקד כמשל (מופרך, אבל אפשרי) לקריירות בנות זמננו המפקידות את גידול הילדים בידי "אומנות" מדרום מזרח אסיה.
בימוי ומשחק מושלמים
למרבה המזל שותפה הראשי של מזי"א בהצגה הזאת, כמו במחזותיה הקודמים, הוא עומרי ניצן. הוא אמנם לא הצליח להעמיק את המחזה, אבל הוא ידע איך להצמיד לו הצגה טובה, קולחת, שיש בה הומור ודרמה, אפקטים יפים ועם מיטב הכישרונות של התיאטרון, שחקנים, מעצבים ושותפים אחרים.
אורנה סמורגונסקי עיצבה תפאורת-קלעים שחורים מופשטת המאפשרת לעבור בין התמונות בקלילות, וגם תלבושות נאות (ומרשימות אם היא גם עיצבה את שפע הפרוות, אמיתיות או מדומות). קרן גרנק שבה והעמיקה את החלל המופשט בתאורה מדויקת, יוסי בן נון עיטר במוזיקה נוחה לאוזן (כולל הקלטות של ביורק בשיר ITS OH SO QUIET, ופסנתרן ותזמורת אלמוניים בקטע מהקונצ'רטו לפסנתר של גריג). יחזקאל לזרוב עיצב תנועה יפה, ליאור הוכמן הדריך טוב בקסמים ואפקטים, יובל קדם יצר אפקט אש מרשים, טל פרנק בנתה בובה, ישי חממי עיצב סאונד ועמית פוזננסקי השלים בהקלטות אולפן.
כאמור ברישא של המאמר הזה, מעבר לכל המחמאות וההסתייגויות ניצבת קבוצה אריסטוקרטית אמיתית של שחקנים שמביאים לדמויות חיוניות, כשהם נסמכים בעיקר על אישיותם ועל כשרונם המוכח זה מכבר.
"האריסטוקרטים" (תמונת יח"צ)
גיל פרנק קיבל לידיו תפקיד קשה, כמעט נטול "בשר” שניתן להשתמש בו לעיצוב דמות דרמטית אמינה, המצטרפת אל הישגיו בתפקידי האב של סטרינדברג וג'ורג' של אלבי. התפקיד של יאיר בן כנען כתוב למעשה כאוסף סיסמאות, או אמירות ריקות, אך פרנק מהפנט במיצוי האמת הקיומית שלה שאיננה מאפשרת לבוז לה, גם בשיא שפלותה.
לימור גולדשטיין מעצימה את תפקידה של הגר והיא יוצרת דמות שלמה ואמינה מאוד בביטויי האימהות המודחקת הצידה אך גם המודעת למחיר שתובעת ממנה השליחות הלאומית. היא מצליחה לעצב אנושיות, הן ביחסיה עם רודי וורה, והיא מגיעה לשיא דרמטי מרגש בתמונה שבה בניין הקלפים מתמוטט, והאמת הידועה לקהל נחשפת גם בפניה.
יחזקאל לזרוב הוא רודי כפי שרודי מציאותי כלשהו היה רוצה אולי שיראו אותו – חם, לבבי, יצירתי, אוהב. הוא מגיע מהר אל שיא משחקו המזהיר בעיצוב המצוקה מול האח המתנכר, ואחר כך הוא חי מאוד כמי שרוחו מוליכה את האח אל הכרת המציאות והאמת של כשלונו כאדם.
הלנה ירלובה יוצרת דמות מרגשת של ורה, שמסירות, הומור וסיוט הם המרכיבים את אישיותה "החדשה". עידו רוזנברג ודינה סנדרסון הם התאומים, ומשחקם המצוין, תחילה כילדים רעבים להוריהם במערכה הראשונה, ואחר כך בבגרותם העצמאית במערכה השנייה, כאשר בעימות המרגש ביניהם הם מצליחים למצות את הדרמה של חייהם.
לצדם טובים גם טוני וילקין כנציג המאיים של השוק השחור, אודי פרסי, כשב"כניק עקשן שבא לעצור את דבי וכשומר על העצירה המסוכנת, שאסור לאחיה לגעת בה (!), וכן שחר פרץ בתפקידים שונים, ליאור חקון כעיתונאי שמנסה לשאול, גדעון כרמל כאנתוני, בן זוגו האמריקאי של עוז, ומרינה שויף, מונה מרקוביץ' ואלינור פוגל כדוגמניות הפרוות של רודי.
בסיכומו של דבר, “האריסטוקרטים" היא הצגה שסיכויי ריצתה למרחקים קופתיים נבנית היטב על יכולתה לספק תמונה "חברתית" לכאורה, נוחות ההקשרים שבה לציבורים שונים, על היותה חפה מאמירה משמעותית על מה שהיה או על מה שיש, ובעיקר בזכות הבימוי והמשחק המושלמים.