ההפקה הבומבסטית באופרה הישראלית מדגישה את זניחותה של יצירתו המוקדמת של ורדי
אינדקס מוזיקלי של רעיונות משומשים
הבחירה ב"ארנני" מעוררת תהייה על תהליך קבלת ההחלטות של האופרה הישראלית. האם מישהו ממנהליה סבל מנדודי שינה כאשר עבר על היצע ההפקות של בתי האופרה באירופה ומאז לא נחה דעתו עד שהצליח לשים יד על ההפקה הזאת שנוצרה עבור בתי האופרה של בילבאו בספרד ופוזנן בפולין? או שמא האזין לה וחשב כי בלי העלאתה לא יהיה כאן בית אופרה ראוי לשמו?
האופרה הזאת, החמישית במכלול הגדול שיצא תחת ידיו של ורדי, נופלת אפילו משתי האופרות הראשונות שכתב, “יומו של המלך" ו"אומברטו", שלא לדבר על "נבוקו" ו"הלומברדים" שקדמו לה. במיטבה, המוזיקה נשמעה כמו אינדקס של רעיונות יפים שכבר שימשו את ורדי או ישמשו אותו באופרות מאוחרות. ספק אם מישהו יזכור ולו רק אריה אחת או פרק מקהלה אחד מהאופרה הזאת.
הליברית של פרנצ'סקו מריה פיאווה, על פי "הרנני" של ויקטור הוגו, היה שגרתי מאוד, נטול פיוט או ביטוי מהותי לעולמם של גיבורי העלילה, הגבירה אלווירה, ושלושה גברים – קרלו, מלך ספרד הטוען לכתב הקיסרות הרומית הקדושה, האציל דון סילווה והשודד ארנני.
הדרמה ביניהם מתקיימת על ציר כפול: יריבות פוליטית ומשפחתית ואהבתם המתחרה על לבה של אלווירה. כגברים עם כבוד הם מוצאים דרך להקצות אותה לארנני שאהבתה נתונה לו, אך הוא בוחר להתאבד כפי שהתחייב ליריבו הזקן.
"ארנני", צילום: יח"צ
בתכנייה מתארים את העלילה, בין השאר כ"דרמה סוערת של אהבה, קנאה ומעל לכל כבוד". זה מוצדק רק בחלקו, כפי שבמקום אחר נכתב "הכל בעצם היה יכול להיות גם אחרת". ואכן זה באמת לא סוער ולא מסעיר בגרסתו של מיכאל זונאצקי הבמאי ומעצב התפאורה (יחד עם לואיג'י סקוליו) שהייתה בומבסטית לעייפה.
במרבית הזמן זו הייתה דרמה סטטית, חצי קונצרטנטית, על במה אכזרית למדי בשיפוע התלול שלה דמוי כיפת ויטראז' צבעוני כנסייתי, בשתי המערכות הראשונות, או בחזיתו של מבנה "זכוכית" אטום, במערכה השלישית, ולבסוף מתחת למטר צלחות או משהו דומה.
ארבעת הזמרים בתפקידים הראשיים – מישל קריידר, פיירו ג'וליאני, קרלו גואלפו ופאטה בורצ'ולדזה - נראו קפואים, שלא לומר משועממים, כמעט ללא תנועה, וזה גם השתקף בזמרתם חרף קולותיהם הטובים או היפים, וחרף נסיונם הרב. השיממון חלחל לשירת המקהלה, ולנגינת התזמורת תחת שרביטו של ג'ורג' פהליביניאן.
מחיאות הכפיים האדיבות והצנועות בבכורה החגיגית ביטאו היטב את האכזבה מהבחירה באופרה הזאת ובהפקתה.