אחדות יפה

זמן רב עבר מאז שצפיתי במופע של הבלט הישראלי, ולמעט הופעות של להקות אורחות מחו"ל שמעלות יצירות המשתייכות לתחום הבלט הקלאסי, או ליתר דיוק מסתעפות ממנו, או רק מזכירות אותו, כל מה שהצליח לרגש אותי היו שידורים מסוימים שהופיעו בערוץ MEZZO, או ב-ARTE בכבלים.
 
משום כך, ובגלל שזכרתי את היצירה המרכזית במופע החדש של להקת הבלט הישראלי, זימנתי את עצמי להופעתה שבה הועלו שלוש יצירות, שכבר נראו בעבר, ועתה הן זוכות לביצוע חדש או מחודש.
 
הלהקה, רבים ממנה יוצאי רוסיה, ארמניה ומדינות אחרות בחבר העמים לשעבר, נראית מהוקצעת ורעננה, ומבחינה טכנית – שהיא רבת משמעות בביצוע של בלט קלאסי – הביצוע האינדיבידואלי נראה טוב למדי, והקבוצתי, בעיקר של הבנות, שומר על אחדות יפה.
 
זה ניכר כבר בביצוע היצירה הראשונה "מנדלסון קונצ'רטו" של ברטה ימפולסקי, לצלילי הקונצ'רטו מס' 2 לפסנתר ותזמורת מאת מנדלסון-ברתולדי, ובתוך תאורה בהירה ויפה של בן ציון מוניץ הוותיק.
 
התנועה ביצירה הזאת מתפתחת בקווים ארוכים, מעגליים, שזורמים בשטף מעודן, עם שינויים רכים, הנובעים מתוך התנועה וגיווניה, יוצרים תחושות תואמות למצבי הרוח של המוזיקה, ומאפשרים לזוגות ולקבוצה לבטא את התפתחותה במכלול הצעדים והמצבים הפיזיים שימפולסקי עיצבה להם.
 
העידון ביצירה הפותחת נמשך אל היצירה השנייה והמרכזית של הערב "הרמוניום" שימפולסקי יצרה והעלתה כבר ב-1988 וחזרה אליה כעבור שמונה שנים ללא שינוי. עתה, כעבור 14 שנים נוספות היצירה חוזרת לרפרטואר של הלהקה, בשינויים מסוימים, אך באותה מהות רצינית שאפיינה את המקור.
 
מקור ההשראה החזותית של היצירה הוא ציור של סלבדור דאלי, "הגשר השבור והחלום", הן ביחס לכוריאוגרפיה, וסגנון התנועה המרחף-חלומי כמעט סוריאליסטי, והן ביחס לעיצוב הבמה המופלא שיצר עבורה משה שטרנפלד, ערב מותו, מבלי שזכה לראותה בהופעה. חידושה הראוי של היצירה, שבמרכזה מערכת יחסים זוגית נוגה ובביצוע יפה, הוא אזכור-מחווה ליוצר המיוחד הזה שהלך לעולמו בטרם עת.
 
השראה אחרת, ומשמעותית בה במידה, “הרמוניום", יצירתו הנפלאה של המלחין ג'ון אדמס, ששמה נבחר כשם המחול היפה הזה, משיאי עבודתה הכוריאוגרפית של ימפולסקי.המחול, במבנה בצעדיו הרכים-חלומיים מתפתח היטב וברגישות לצלילי הסימפוניה  המקהלתית שכתב בשנים 1981-1980, והטקסטים שלה הם שירים של ג'ון דון  ואמילי דיקנסון.
 
את הערב המהנה של להקת הבלט הישראלי חתמה יצירתו הגדולה של ג'ורג' באלאנשין "סימפוניה ב-C”, שהיא לא רק אבן דרך בבלט הקלאסי המודרני של המאה הקודמת אלא גם אמת מידה ראויה ליכולותיה המקצועיות של הלהקה.