נשמות פצועות על קו התפר
תיאטרון, אם רק יינתן לו, יכול לנסות לרפא פצעים במטה קסמים, ו"כוכב יאיר" אכן מצוי במתחם הזה של מעשה התיאטרון כשהוא אוחז בשולי אדרתה של שפה, וביתר דיוק בכוחן של המלים, אותן יצורים מופלאים שבוראים עולמות וגם הורסים אותם, שמשמשים אותנו לחוד חידות ולפענח סודות.
שבע שנים עברו מאז שהבימה העלתה את "שבוע" של שלמה מושקוביץ, שהקשר בינו לבין מחזהו החדש "כוכב יאיר" ניכר מיד לעין, אם נתייחס אל הדימוי הבימתי המופשט שיצרה טל ברימר, עם התאורה של זיו וולושין ובניצול הנכון והתואם של המשחק בבימויה של דדי ברון.
אבל הזיקה בין שני המחזות עמוקה יותר, כאילו מדובר בפרק ב' של סאגה הנובעת בטבעיות ראויה ממצבנו הלאומי-גברי-כוחני שמאיים להתפורר. ועל כך יוכלו הבאים להצגה לקרוא במאמר מקיף ומרתק של פרופ' גד קינר. שם יימצאו מפתחות כמעט לכל תנודה ורטט שיש בשני המחזות, ובעורקים המחברים אותם, כמעט לבלי הפרד. שם גם יוכלו לפענח את המרכיב המרכזי כל כך ב"כוכב יאיר" שהוא השפה שגם מוצאת דרכה אל קטעי הווידיאו-ארט העדינים של יואב כהן.
אבל אם "שבוע" התבסס על מערכת משפחתית סגורה שנפרצת, ב"כוכב יאיר" המשפחה היא כבר שכונה "צפופה" ביישוב על קו התפר – כך לפחות רוצים להגדיר את המיקום שלו - שנולד כמענה-מחווה לגיבורי ישראל במדים או לאחר שפשטו אותם, ותושביה נשמות פצועות, שותתות כאבים אישיים שנדמה כי אין להם מרפא.
את המילים ואת תיאטרון-המילים מביאה למצוקאים של כוכב יאיר פיה יפה, שאולי היא מציאות ואולי היא רק דמיון הקם יוצריו. הפיה היא יוליה האוקראינית שנמלטה מגורלה האנוס ומוכה במולדתה אל ישראל ואל השפה העברית המופלאה של אנשיה. במטה הקסם של המחזאי היא דוברת עברית טהורה, היא מדובבת את מארחיה, והיא מנתצת את החומות הבצורות שכל אחד מהם בנה סביב עצמו.
הצגה שנבראת ממלים
דדי ברון הטילה את התפקיד הזה על אחת השחקניות הצעירות המרשימות ביותר אצלנו, אנה דוברוביצקי שאני משוחד לדבי כשרונה מאז שראיתי אותה לפני שש שנים בתיאטרון הספריה כנורה של איבסן. תמונת כניסתה לבמה ב"כוכב יאיר" הייתה עבורי כשובה של אותה נורה, חכמה ובוגרת, במטרה ברורה (כן, תיאטרלית) להכניס קצת סדר בחייהם של הפצועים.
יוליה שלה היא אישה שיודעת מה כוחה הנשי מול הגברים, אם בשטף המלים או בנמרצות הגוף המפתה שהיא יודעת לחשוף, או בחמלה הנשית שהיא יודעת להרעיף על אישה אחרת, מאוימת. דוברוביצקי מצליחה לגבור בטבעיות ובחום על מה שעשוי להיראות מופרך, ועל הטקסטים המורכבים ורוויי המשמעויות שמושקוביץ כתב לה, ולפרטנרים המצוינים שלה.
כוכב יאיר (מקור: אתר הבימה)
במרכז, כנציג המטא-תיאטרון והארס-פואטיקה של המחזה ניצב גבריאל, סופר שאשתו מתה מסרטן, ובנו מתנכר ומאשים אותו במותה. יוליה מפצחת לרסיסים את נכותו היצירתית והאבהית של גבריאל, שיגאל שדה חי אותה בעוצמה פנימית בוערת.
שדה מתרגם לפיזיות מדויקת את השיתוק הנפשי והיצירתי של גבריאל, המלים שלו נמסכות אל חלל הבמה כשהוא לעצמו, והן נתקעות בשתיקה כואבת כשהוא בדו שיח עם יוליה. וכשהכל ביניהם כבר נאמר או נותר באלם, נפרץ הסכר ושדה שוטף באשדות נסערים של מלים את בנו, שאותו מגלם דני לשמן בכנות של כאב וגעגוע נוגעים ללב. נגינתם המשותפת בפסנתר מייצגת להפליא את מה שלפעמים אי אפשר לבטא במלים.
בשמאל הבמה יובל סגל השוכן בכסא גלגלים כאיתמר, נכה צה"ל, שיוליה נשלחה לטפל בו. הוא מר נפש, אשתו עזבה אותו עם בנם, הוא חסר כוח גברא. הוא שומר על עצמו עם מצלמה. הוא מסוכסך עם שכניו. סגל מעשיר את רגעי אילמותו ואת גולמיות נכותו בכוחניות פסיבית, מרתקת ומאיימת. אך ברגע הנכון – ולאחר שנשבה בכישופיה של יוליה, ופתח עמה אתר פורנו רוחני באינטרנט – הוא מחלץ מתוכו ברוך מכמיר את הלבה הצורבת שלו.
כוכב יאיר (מקור: אתר הבימה)
מימין הבמה שרוי עולמם המסוכסך של מייק, קצין בכיר לשעבר, שנושא בתוכו סוד נורא, שהוא מסתיר אפילו מפני אשתו, רעיה, מורה להיסטוריה ומצפונאית שמחפשת דרך להחזיר אותו אליה. הדיאלוג ביניהם מעוצב על ידי עדית טפרסון ואלון נוימן במשחק מדויק מאוד, מחוכם בפשטותו הישירה, ובנגיעה רכה ומבריקה של הומור. המאבק, המחלוקת, אי ההבנה, שהם חושפים הוא אולי נקודת החיבור המהותית ביותר של ההצגה למצבנו הלאומי, הרבה מעבר לאתוס הגברי המיידי של המחזה.
את התזמור הבימתי הרגיש והיפה של ההצגה תחת שרביטה הרגיש של דדי ברון, כאילו מתוך התבוננות מהצד, משלימים התלבושות של ענבל ליבליך והמוזיקה העדינה שכתבו אלון גלזינגר ואלון ארד, וכן, מחוץ להצגה אבל בקשר הדוק אליה ואל סימניה וסממניה, התכנייה העשירה, שרות מנדלסון-טון ושמואל רותם עמלו עליה.
בסיכומו של דבר, “כוכב יאיר" היא מחזה ראוי לתיאטרון הלאומי הן בעיסוקו המורכב, הגלוי והנרמז, בשאלות מהותיות לקיומנו כאן, והן בהצגתו הטובה והמהנה.