המסיבה של מייק לי

אחרי 33 שנים עדיין יש מי שמתעורר בחדווה לשמע ההזמנה לבוא אל מסיבה שעורך המחזאי האנגלי מייק לי בדירתה של השכנה. מדובר בהצגה "המסיבה של אביגיל" שהוא יצר בתיאטרון המסטד ב-1977 בכיכובה של מי שהייתה רעייתו, וזמן קצר אחר כך עובדה לסרט טלוויזיה בהפקת הבי.בי.סי, הנחשבת עד היום לאחת מדרמות הטלוויזיה המשובחות של כל הזמנים. כלומר שם, בארצם של אביגיל ומייק לי.
 
אבל אותי כנראה הזמינו למסיבה הלא נכונה בכל פעם שטרחו להזמין אותי, וזה קרה מספר פעמים, כך שנתקעתי אצל בוורלי ולורנס, השכנים של אביגיל בת ה-15, יחד עם השכנים החדשים אנג'לה וטום, וגם עם סוזן האמא של הנערה החוגגת עם חבריה ברעש גדול (כאילו, כי לא באמת שומעים אותם, ואלמלא נדנוד כזה או אחר של בוורלי המארחת גם לא היינו צריכים להתעניין בהם).
 
למען האמת אף פעם, בכל הפעמים שראיתי את הצגת המחזה, לא הצלחתי ליצור עמו קשר, להתחבר, לפענח את סודו, למרות מאמציהם הראויים בדרך כלל של הבמאי והשחקנים. איכשהו חסר לי (לי ולא לו) המפתח החברתי שעמו הייתי יכול להיכנס לעבי הקורה החברתית שלי מצייר אותה בקווים של קומדיה, סאטירה או פארסה.
 
אולי כי רק שחקנים אנגלים יכולים "לייצג" במשחקם, בהיגוים, או ב"טבעיות" שלהם את שלושת השלבים בסולם הפנימי של המעמד הבינוני שאותו מתאר בפנינו מייק לי. את המעמד הבינוני העליון מייצגת סוזן, אמה הגרושה של אביגיל, את המעמד הבינוני האמיתי השואף לעלות שלב מייצגים בוורלי הקוסמטיקאית, ובעלה לורנס סוכן הנדל"ן, ואת המעמד הבינוני הנמוך השואף כמובן להיות בשלב החברתי  "האמיתי" מייצגים אנג'לה האחות וטוני, טכנאי מחשבים, שהיה כדורגלן בעבר.
 
עלילת המחזה מינימליסטית ומתמקדת למעשה בהתנהגותם של החמישה, כשאת ההתרחשויות הגדולות או הקטנות במתחם הזה מנהלת בוורלי, כמין כוהנת גדולה של אירוח נטול עניין אמיתי באורחים, למעט אולי בגופו המרשים של טוני. אינני בטוח שזאת הייתה הכוונה המקורית, אבל בוורלי הפכה להיות חיית מחמד בימתית שחושפת שיניים חדות ברגעים קריטיים. בכל מקרה הכל נמדד ויימדד בפריזמה שלה.


מקור: אתר בית צבי

לטעמי, ככל שניסיתי להתעמק בסוגית הנתק ביני לבין המחזה, מדובר במשהו שהתיישן ואיבד את התקפות שלו לעניין שהוא מטפל בו, והוא נותר מוצג מוזיאלי. כל השינויים שנעשו בו במהלך השנים (לפחות בנוסח העברי) לא העניקו לו חיים חדשים. אפילו אם תצוץ לפתע משום מקום המילה העברית הקדושה "סֶלֶבּ", או שמלפפונים חמוצים יחליפו את הזיתים, לצדם של ג'ין-טוניק וקולה-בקרדי ובירה "אנגלית" כמו קרלסברג או היינקן.
 
הסיבה היחידה שמצדיקה את העלאת המחזה הזה היא ששחקנים ישראלים, בסיוע התרגום של רבקה משולח, יכולים לשחק מצוין את תפקידיו כדמויות "אנושיות-אך-קומיות" תחת עינו הפקוחה של עודד קוטלר המבין ויודע איך עובדים עם שחקנים ובעזרת תרגילי אימפרוביזציה חכמים המחלצים מתוכם את הדמויות "האוניברסליות" החבויות בסאב-טקסט של המחזה. כך, מספרים, עבד מייק לי עם השחקנים שלו באותה הפקה היסטורית שאפילו הצלחות מאוחרות שלו, בעיקר בקולנוע, לא ישכיחו אותה. 
 
וזו בהחלט סיבה טובה מאוד לראות את ההצגה של המחזה הזה העולה עתה בתיאטרון הספריה בבימויו של קוטלר, עם תפאורה נאה של אדריאן ווקס, תאורה מהוקצעת של יחיאל אורגל וקטעי מוזיקה מוכרים של אלביס פרסלי וג'ורג' מייקל (במקום חוזה פליסיאנו של המקור הבימתי, או דמיס רוסוס של גרסת הטלוויזיה) וקצת בטהובן.
 
יעל לבנטל היא בוורלי מושלמת, ללא רגע של מנוחה, פיה מפיק את המרגליות המסויטות של כל אורח ושל בעלה לורנס, שיגאל זקס מצליח לממש במשחקו את מעט האנושיות והתרבות שמייק לי העניק לו. יעל שרוני מצוינת ומצחיקה כאנג'לה המנסה להתקבל  על דעתה של בוורלי, ומוריס כהן גברי ומחייך טוב טוב בתפקיד הגבר המבטיח שיודע גם לרקוד. חגית דסברג משלימה את הקבוצה בעיצוב נאה של נקודת המבט של מי שמנסה להבין למה בעצם נתקעה אצל השכנים האלה במקום ללכת, אולי, לקולנוע לראות סרט של קן לואץ' עד שהמסיבה של אביגיל תיגמר.