"חריץ", יצירתו החדשה של יוסי יונגמן היא יצירת מחול יפה שעוררה את צבי גורן למחשבה על הנסתר והגלוי במערכת האנושית.
להציץ בחריץ
המציצנות היא אחד המרכיבים המפרנסים כל מעשה אמנות, החל בזו של הקהל וכלה בזו של האמנים. או להפך. תלוי מי מציץ למי ובאיזה שלב. מה שברור, בכל מקרה, שכאשר נתקלים בפתח שדרכו ניתן להציץ – ספק אם ניתן להתאפק ולא להציץ. וכידוע, רבים הם המציצים ונפגעים.
אולי זה מה שקרה אי-פעם לרקדן-הכוריאוגרף יוסי יונגמן, והצצותיו האישיות הצטברו בעולמו לכלל יצירתיות בתחום המחול, ובמיוחד בעבודתו החדשה "חריץ", שאותה הוא מעלה בביצוע חמשת רקדני להקתו.
החריץ, לדברי יונגמן, הוא פתח קטן המאפשר הצצה למשהו פנימי, מוסתר, פרטי מאוד ואינטימי. הבוחר בחריץ איננו יודע לאיזה מעמקים הוא עלול לצלול, ומה הקונפליקטים, היצריות, המיניות והאגרסיות עלולות להיחשף בעדו.
מבחינות רבות זאת גם הגדרה אפשרית למחול המסוגנן מאוד של יונגמן. על פניו, ובעיקר בחלקו הראשון, הוא נראה כמו שעשוע עם סממנים של חידון. הרקדנים – בתלבושות יפהפיות וצבעוניות שעיצבה ציפי אנגלשר – יוצרים דימויים סטטיים, נטולי תנועה אבל עשירי מבע, כפסלים. הם יכולים לעמוד דקות ארוכות ללא תנועה פיזית ורק הבעת פנים משתנה מרמזת כי יש דברים בגו.
מעת לעת נוצרת תנועה, כמעט בסלואו מושן טלוויזיוני, משתנה המיצב, ונוצרים יחסים חדשים בין הרקדנים, כאילו הם מחפשים תחנות בחלל השחור הגדול עם הבלחי תאורה אפקטיביים שעיצב חגי שלומוב, לצלילי מוזיקה מקורית יפה ופס קול של דן ישיב, המשלב גם קטעי מוזיקה מוכרת (ומזוהה בדף התכנייה).
אבל כאמור – העיקר הוא החריץ. לא צוהר, לא אשנב. רק חריץ. שימוש חד וברור במילה טעונת משמעות שנחשפת לאטה, תחילה ברמז ויזואלי שנוצר על ידי שתי רקדניות היוצרות מפתח שדרכו מציץ, חודר ועובר הלאה אחד הרקדנים, וכלה בחשיפה המוחלטת, הדרמטית הגדולה בסיום.
מרקם מסקרן מוליך לסיום מפתיע
המהלך כולו, יש לומר, איננו הדוק באופן הרמטי. לעתים נדמה שיונגמן משתעשע באיזה רעיון, אך נעצר מוקדם, או ממהר לרעיון הבא. ולרגעים זה הפוך, כאילו הוא משתהה, עוצר את המהלך, כאילו אינו מוחלט לאן פניו מועדות.
זה קורה בעיקר במחצית הראשונה הבסיס התנועתי קפוא, לא מוגדר לחלוטין ונעזר במאפיינים של פנטומימה – שאותה מבצע בשלמות פיזית והבעתית הרקדן רועי אפרת.
במחצית השנייה של המחול מצליח יונגמן לשחרר רעיונות מחול סוחפים, קבוצתיים או סולניים, ונגיעות רכות וקטועות של דואטים. הרעיון הכללי כבר מגובש יותר, מתבהר, ויוצר היגד משמעותי.
בחלק השני של המחול בולטים במיוחד רועי אפרת ונמרוד חירורג, שני רקדנים צעירים שונים מאוד זה מזה, ועמם שלוש הרקדניות חן גרנות, ענת מרון ושלומית קורי – קבוצה רעננה שנושאת עמה הבטחה להמשך, והמפגש הראשון אתה כמוהו כאותה הצצה ראשונה אל משהו לא מוכר עדיין, שמבטיח להיפתח למשהו עמוק באמת.
ממש כמו המחול הזה, שבו יוצר יונגמן מרקם מסקרן מאוד, המוליך דרך נתיב אסוציאטיבי נוח למעקב (או הצצה) של הצופה, אל הסיום המפתיע, המרגש מאוד.
עוד על "חריץ" ומועדי מופעים
צבי גורן
25/01/2005
:תאריך יצירה
|