האירוע התשיעי בסדרת ההכרזות האמנותיות של תיאטרון תמונע פולש לתוך הלבה הרותחת של המדינה
אמנות מצהירה נאמנות
כבר זמן רב שאוצרי אמנות מחפשים את הניסוח הגלוי והברור לתצוגה שהם יוזמים או מביאים לקהל, מעוניין או מסויג בהתאמה מלאה לטעמים, סקרנות, או אידיאולוגיות חברתיות ופוליטיות. אירועים שונים ב-2010 הראו כי לאמני ישראל יש משהו הלוחץ עליהם ומבקש להשתחרר. המוסדות לכודים בצבתות של תמיכה וסובסידיות, חסויות וקרנות אבל היוצרים, הנזקקים אף יותר להכרה וביסוס, מוצאים את הסדקים בחומת המיינסטרים ודרכו הם משמיעים מחאה או זעקה, בדרכם ובאמנותם.
לפיכך אך טבעי היה שתמונע, גוף שאיננו נבהל ממוסכמות, גם לא אלה שהוא עצמו הגדיר, יאמץ את מצוקת השנה האחרונה כנושא לפסטיבל א-ז'אנר, שמתעלם בדרך כלל מהגדרות נוקשות, ומחפש מפתח חדש לאיזו שהיא אמת נסתרת או גלויה חלקית. והפעם, במפתיע, המפתח שנבחר היה מוצק מבעד לשבריריות הטבועה בו – הצהרת נאמנות.
על פניו באמנות, כל יצירה היא בגדר הצהרה. אבל אם מבקשים לשייך לה גם נאמנות, הדרכים מתחילות להתפצל, ובדרך כלל להרחיק אל מעבר לגבול המחייב נאמנות אל מה שקיים. משום כך, האמן היוצר הוא במיטבו מורד, מסתנן, מבריח סחורה אסורה. ומבחנה של היצירה אינו נמדד באנכים המוכרים או בקודים מקובלים.
משום כך כשבאולם הבר של תמונע הוקרנו הצהרות נאמנות של ששה אישים, כמו אמונה ירון ודניאלה וייס, אבישי ברוורמן, מיקי צוקרמן ועוד, נוצרה מסגרת א-אמנותית ליומרת האוצרים, יאיר ורדי ונאווה צוקרמן, שאוזנו בראיונות וידיאו מעובדים של "מרי אנטואנט" עם יוצרים שונים, במסגרת פעולתה של קרן אידה נתן, או "סרט בצבע שלא קורה כאן" של טל פורת בשיתוף עם ירון מילגרום.
אבל עיקרו של האירוע בסופו של דבר הן אותן יצירות המושיבות מולן את הקהל ותובעות ממנו, מכל הצופים המכונסים, אם באמפי או בהאנגר, נאמנות למתרחש ולנוצר כנגדם, במין תביעה להתחבר אל אותה נאמנות מוצהרת של כל אחת מהיצירות.
אפשר להשתעשע – אם נוח – בחברתו של רותם תש"ח המופלא שבעזרת שמיכה יצר עולם ומלואו של חוויות הנובעות מעולמו שלו, כילד ישראלי בשנות ה-80, החוברות לאלה של אישה ממרוקו, פטימה מרניסי, שמנסה להבין את העימותים בין נצרות לאיסלאם, בין יהודים לגרמנים, בין גברים לנשים, שמרנות ומודרניזם. ואפשר גם להתמוגג מהביצוע שלו, אך בעיקר כדאי וראוי לשקוע אתו בהגות הנמסכת כאל גביע בדולח ומשכרת את חושי התבונה האנושית.
אפשר לקפל את חולצות הילד שגדל ומבלי שייאמר מה אונה לו, ולכל ילדי הגן. אמו, נעה דר, מקוננת עליו בשמה ובשם כל האמהות, יהודיות ופלסטיניות עם "שחקי שחקי על החלומות" של טשרניחובסקי, ולוכדת בתנועתה את הצופים אל תוך המעגל הבלתי נגמר של תקווה נמוגה.
ואיך להיות נאמן, שואלות שלי פלמון ונאוה פרנקל, כאשר העולמות נפרדים, אך גם בהתקרבם נותרת בעינה התשוקה לייחוד, שמונע מיזוג, אך מעשיר את הקירבה הנמשכת. "תרגיל משותף ראשון" כפי שהן מכנות זאת, שהוא גם מין הד ל"כללים ומעשי קונדס", יצירה אחרת מרתקת אף היא של נאוה פרנקל שבה השחקן-רקדן נבו רומנו בוחן את איזונו שלו, אם בסיועו של ספר על גוף האדם, ואם בעזרת כפל ראשון, המעיד עליו ועלינו שעולם המושגים כמו מעלה-מטה, אני-הוא, אינו אלא אחיזת עיניים לפי רצון המתבונן.
בעבודה "חיות זרות" של אריאל כהן ואסנת קלנר, בביצועם ובהשתתפות יערה שריג בבגד גוף מנומר ובחגורת דילדו שחור לתפארה, יש שאיפה קונקרטית מאוד לבטא התבוננות ישראלית צעירה בנוכחות של לאומים שונים בארץ. אינני בטוח שהמסר עובר לפני שהשלושה מסיימים את המופע המשעשע, לעתים אקרובטי, בהצהרות אישיות קצרות. חבל שלא קראו לקהל לתת הצהרות דומות.
מי שמצהירה ובגדול היא הפרובוקטורית הגדולה של האמנות הישראלית, סמדר יערון שחיברה לאירוע שיר חדש מצליף ודוקר על המצע הפוליטי המוקצן שלתוכו ישראל נדחסת. הפזמון החוזר ששרנו בקול גדול יחד אתה היה "בלי נאמנות אין אזרחות". ומה שלא אמרה, ומה שלא שרנו, שעם מה שיש לנו היום אין תקווה.
את הצהרת הנאמנות הישראלית השלימו שתי הצהרות אורחות. תחילה סרט המחול המקורי והמשעשע של נועה שדור "קאנטרי קלאב" עם הרקדנים אנדראס מרק, אמרי רגב חומש וצוף יצחקי, שבחנו גבולות של פנטזיות, אלימות, משיכה, אינטימיות וחשיפה.
"קאנטרי קלאב" נעה שדור. צילום: אלין לב הר
אחר כך באה MY TRUE SELF, יצירה מרגשת מאוד של מאיה ויינברג, בשיתוף דרמטורגי מצוין של שיר פרייבך, בביצועה של להקה אורחת מאיטליה FATTORIA VITADINI – 11 רקדנים ורקדניות שמילאו את הבמה בתנועה מקורית הנעה בין מיצובים סטטיים אינדיבידואליים לחיבורים אליפטיים קבוצתיים.
היצירה בנויה כמעגל היוצא מנקודת מוצא קבוצתית אל דיאלוגים שבהם כל אחד מחפש ומגדיר את האישי והייחודי, תוך פסילת החיקוי, וביטול המכנה המשותף הטקסי הריק ממהות ועד להתחברות ההדרגתית החזרה אל המצב האידילי הקבוצתי. יצירה מקורית ורבת עוצמה שגם אם לא נוצרה בהתייחסות אל "הצהרת הנאמנות" הביאה עמה הצהרה של נאמנות אמנותית מרתקת.