חגיגה של צלילים

החל מצלילי התרועה הזוהרים של הפתיחה "הפרשים הקלים" מאת פרנץ פון סופה, דרך בסימפוניה הקונצרטנטית לאבוב, קלרנית, קרן יער ובסון מאת מוצרט וכלה בסיום הדרמטי של הסימפוניה "הפנטסטית" של ברליוז, לא ניתן אפשר להרגיש כי מדובר בערב מיוחד של התזמורת הסימפונית הישראלית – ראשון לציון ומנהלה המוזיקלי מאסטרו דן אטינגר.

יכולותיהם והישגיהם של נגני התזמורת הזאת כמו של מנצחם כבר מזמן אינם זקוקים להוכחות. הם מפגינים זאת בקונצרטים המשותפים שלהם. צריך לראות, כדי לשמוע היטב, את התנועה הגדולה, הרחבה כמוטת זרועותיו של המאסטרו המחבקות את הכלי הנהדר שלו- התזמורת .

שבע דקות בלבד נמשכת הפתיחה של פון סופה, וצליליה המוכרים מעשרות שנות קול ישראל, נשפכו כשמפניה מבעבעת לחלל האולם הגדול של המשכן לאמנויות הבמה. כלי המיתר נענו לאתגר של הנשפנים, ששיגרו מירכתי הבמה מגוון צלילים מדויקים, וקטעי המעבר הקודרים לרגע היו נוגעים ללב, כמין הרהור רגעי החולף לפתע וממהר לפנות מקומו לחיוניות המתפרצת, חגיגית וזוהרת.

ההיענות הדייקנית של התזמורת למחוות הניצוח של אטינגר נמשכה גם בהרכב הקאמרי שנותר על הבמה לביצוע יצירתו היפהפייה של מוצרט, שהפרטיטורה המקורית שלה שנכתבה בפריז נעלמה, וככל הנראה מוצרט שחזר אותה מאוחר יותר מזכרונו הפנומנלי. בסימפוניה הקונצרטנטית הזאת החמיא מוצרט ליכולותיהם הווירטואוזיות של נגני כלי נשיפה ידועים בזמנו.

בקונצרט שהיה אמש היו אלה ארבעה ראשי הקבוצות של כלי נשיפה של התזמורת שדיברו אלינו בשפתו של מוצרט - גבריאלה בוקובסקי עם האבוב הדוקר, מיכאל גורפינקל עם הקלרנית המלטף, חזי ניר עם הקרן המרטיטה וולדימיר גרו עם הבסון העוטף בחיבוק חם. את הווירטואוזיות האינדיווידואלית שלהם, ולא מעט בסיוע חבריהם מאחור ונגני כלי הקשת, הכתיר נפלא הפרק האחרון עם הווריאציות הגאוניות שיצרו צירופים, הדים, וחגיגה גדולה של צלילים.

אטינגר הביא את הקונצרט אל שיאו המוקדם שלפני ההפסקה, והשאלה הגדולה שנותרה בי הייתה איך יחזיר אותנו אל ההתרגשות העמוקה כשיניף את שרביטו על התזמורת והמבוא האיטי הקצר של "הפנטסטית" יבקיע אל קהל המאזינים הממתין לנפלאותיה של הסימפוניה האישית כל כך שכתב הקטור ברליוז, בן ה-27, בשיא אהבתו, תשוקתו, קנאתו, אכזבתו והזיותיו על השחקנית הרייט סמיתסון.

כותרת המשנה של הסימפוניה המרתקת הזאת היא "אפיזודה בחייו של אמן" אך למעשה היא כמעט סיפור עלילה בחמישה פרקים, שמתוכם שב ובוקע קולו ונחשפת לרגע צלליתו של האמן באמצעות מה שמכונה "אידיאה פיקס”, אותו מוטיב מוזיקלי המזוהה כל כך עם ברליוז עצמו, ועם הסימפוניה, לא פחות מהתזמור העשיר המסעיר של כל אחד מהפרקים, עם ארבעה נבלים בפרק הואלס, או הפטיש בפרק הסיום.

וכמובן, החידוש נפלא של הקרן האנגלית שנוספה, כאחות מאומצת, אל סוללת האבובים ויצרה את אחד מרגעי הקסם של המוזיקה הברליוזית בפרק הרביעי, שהדיו מתגלגלים אל מלחינים רבים אחריו. ואם כבר אנו מצויים במיקום הזה, הרי שברור כי הסימפוניה הזאת, מבחינה מוזיקלית טהורה, היא שירה צרופה של מכלול כלי הנשיפה בכל אגפיהם, בליריות ובהתפרצויות המדויקות שברליוז דורש מהם, ומשיג אותם ברוחב השרביט והזרוע הנגדית של דן אטינגר.

וכבר מזמן לא שמעתי כך את הרעם המתגלגל הקוטע את שירת הקרן האנגלית, אותו רעם מצמית שמפיקים נקשני התזמורת מאחור, ובהמשך בפרק הסיום יחד עם כל עמיתיהם, ועם הכנרים, נגני הוויולה, הצ'לי והקונטרבסים שיוצרו פאלטה צבעונית מרהיבה, פסיכדלית, אפופת אדי אופיום של אמן שנפשו הנסערת נקרעת בייאושה אל האהובה המתנכרת, שמיופייה המלאכי לא נותרו אלא גביני קמטיה של מכשפה רעה.

כשתם הקונצרט ותהיתי כיצד ומה אכתוב עליו, הבנתי כי מכל סוגי הביקורות שכתבתי ובוודאי עוד אכתוב זו תהיה הקשה ביותר בכתיבתה. כי לא נמצאות המלים שיודעות לגעת בצלילים ולספר את החוויה שהעניקו. המוצא היחיד שלי הוא להמריץ את המהססים עדיין למהר ולנצל את ההזדמנות להתמכר לחוויה שאטינגר ותזמורתו נותנים בימים הבאים.