גם צבי גורן ביקר ב-"פליאצ`י" וממרומי היציע ראה כיצד ההמולה החזותית העשירה שיוצר זפירלי על הבמה מבליעה לרגעים את פס הקול האופראי.
נכנע ליצר "תפארת המליצה"
כל הכרטיסים נמכרו לכל ההופעות המתוכננות והאופרה הישראלית, כולל כרטיסי-כניסה על בסיס מקום פנוי, ואפילו לשתי ההופעות שנוספו. ולא בכדי – זאת הייתה הזדמנות ללכת לאופרה פופולרית שאורכה (100 דקות כולל הפסקה) תואם את צו האופנה, ובבימויו של פרנקו זפירלי, מומחה בעל תעודות מוכחות וכישרון אדיר לחבר בין יצירות מופת לקהלים נרחבים.
בעברית הכי פשוטה אפשר לומר כי זו זכותו הגדולה של הבמאי האיטלקי בן ה-82. הוא מבין את הכלל שאמנות מתקיימת רק אם יש לה קהל. וכמו בסרטים שביים כך גם בהפקות הבימתיות שלו הוא עושה את זה בגדול.
וגדול יותר אי אפשר לבקש כאשר מדובר ב"פליאצ`י" (שם שמצלצל חזק יותר למי ש"ליצנים" נשמע באוזניו כסינית עתיקה). כל כך גדול, שאפילו זפירלי היודע היטב לשמור על האיזון בין תמונות המונים לבין מעמדים אינטימיים נכנע ליצר "תפארת המליצה" ולא שהצד המוזיקלי בהפקה הזאת לוקה בחסר. כלל וכלל לא.
מבחינת המוזיקה היה שם כל מה שצריך, קולות יפים, זמרה טובה, מקהלה מצוינת ותזמורת שנענתה בשמחה לשרביט המנצח. כל מאמציו וכישוריו של זפירלי היו לשווא אם אלה לא היו שם.
אלא שמשום מה נראה היה לי, ממרומי קדמת היציע, שהמוזיקה הייתה שם כמו פס-קול ברקע של סרט קולנוע. לרגעים רבים היא נבלעה בתוך ההמולה החזותית, העשירה בפרטים קטנים כגדולים, ובעיקר תוססת, כמעט ללא הרפייה.
ליבתה הבוערת של האופרה
במערכה הראשונה עוד השכיל זפירלי להבין כי גם ים סוער חייב לנוח מזעפו – ואחרי התמונות הראשונות הסוחפות, שבמהלכן נדרש הקהל להקדים מראה עיניים למשמע אוזניים, הוא פינה את הבמה הגדולה לטובת האופרה וגיבוריה.
משום כך המחצית השנייה של המערכה הראשונה הייתה נפלאה במיוחד. התפאורה, התאורה, הצבעים החמים של נאפולי, ההתרחשויות האינטימיות שברקע, כל אלה שירתו היטב את ההתרחשות שאותה הציב במרכז הבמה.
בתמונה הזאת הציג זפירלי היטב את ליבתה הבוערת של האופרה, וידע איך להעביר בתמונות עדינות את סיפורה של נדה, שחקנית בתיאטרון-רחוב נודד, הדוחה את חיזוריו הלוהטים של אחד מחברי הלהקה, בוגדת בבעלה המבוגר, מנהל הלהקה, ונתפסת על ידו בשעת מעשה עם אהובה הצעיר, בזכות קנאתו-נקמתו של אותו מחזר קנאי.
בתמונה הזאת ניקה זפירלי את הבמה שלו מכל ההמון הסוער והפעלולים החזותיים המופלאים שהעמיס עליה בתמונה הקודמת. בזה אחר זה נעלמו כל מה שהיה עלול להסיט את תשומת הלב מהמוזיקה והזמרה, שבחלק השני הזה של המערכה הראשונה הם בשיא יופיים ותביעתם.
הבמה מתערבת במציאות
אחרי ההפסקה שב זפירלי לסורו, והתעלם כליל מהטון האלגי, המינורי של הפתיחה המוזיקלית המרגשת למערכה השנייה הקצרה שבה חוברים יחד הצגת הליצנים עם המציאות האכזרית של סיפור האהבה.
הבמה שוב שפעה חיים. עד כדי כך שאפילו ההצגה של להקת השחקנים עוטרה בשפע פעלולים ותעלולים שלא פעם האפילו על החינניות הרבה שהעניק להצגה הקומית של להקת השחקנים. אלא זפירלי לא עצר באדום, והבליע בתוך המהומה הכללית שיצר את סופה הטרגי של האופרה.
תחילה הוא העביר את הרצח הכפול מהבימה שעליה הועלתה ההצגה אל השורות האחרונות של ה"קהל" שעל הבמה, ומיד אחר כך, בעוד הוא מפנה את תשומת לב הקהל באולם אל הרוצח ונרצחיו, נשמעה אי-משם השורה המסיימת, הדו משמעית, "ההצגה נסתיימה" (לה קומדיה א פיניטה) מפיו של הליצן-הקנאי. זה התגלה מאוחר מדי על הבימה הקטנה בקצה השני של הבמה.
בשני המהלכים האלה זפירלי הפך על פיה את המשוואה של ליאונקוולו, המספרת על המציאות שמתערבת במתרחש על הבמה, והמיר אותה ברעיון שהבמה היא שמתערבת במציאות.
הסיום הזה של ההפקה הגדולה קצת מתמיה כשמדובר בבמאי מנוסה. ההסבר ההגיוני היחיד לכך הוא שזפירלי ביים את האופרה בכוונה תחילה במושגים של קולנוען מנוסה, כחומר גלם לסרט עשיר בפרטים קטנים. אבל על הבמה היפה שעיצב זה נראה כמו שוק מציאות נאפוליטני שיש בו דוכנים רבים, אטרקציות, להטוטים קרקסיים ו... אופרה אחרת.
למועדי מופעים
"הליצנים" – דעת מיעוט – הביקורת של יוסי שיפמן
זפירלי מבטיח: "איש לא יישאר אדיש לפליאצ`י"
26/01/2005
:תאריך יצירה
|