רב שיח טקסטואלי תיאטרלי
 
יש כמה אופני התייחסות אפשריים ל"דינג דונג – המערכה הראשונה" של אנסמבל 209, בבימויה של תמר רבן. בכל זווית ראייה שתיבחר – טקסטואלית, דרמטית, תיאטרלית - התוצאה היא רב שיח מקורי מאוד בין המרכיבים והתמודדות מרתקת עם חלקו הראשון של מחזהו הגדול האחרון של פדריקו גרסיה לורקה "בית ברנרדה אלבה". "דינג דונג" הוא גם חלק ראשון בטרילוגיה המתבססת על המחזה הזה, שאת חלקה השני “רמיקס” מביים גיא גוטמן.
 
המופע נוצר בעקבות תהליך עבודה המתבסס על תרגומו של המשורר רפאל אליעז, יותר משהוא מתמודד במישרין עם המקור של לורקה. לפיכך, בין השאר, החלטתה של רבן כי שמות הנשים יהיו שמה שלה, במקום זה של ברנרדה, וגם חברותיה המבצעות ייקראו בשמותיהן שלהן.
 
המהלך הזה מדגיש היטב את העובדה שכמו בעבודותיה הקודמות של רבן ("סיפורי סבתא", cookies) ובמיצגי הסולו שלה, כך גם במופע החדש היא חושפת גישה מקורית לטקסט, המוקרן על הקיר האחורי, היא מפרקת משפטים לתיבות, ומילים להברות, כך ונוצרים הקשרים חדשים שמתייחסים למשמעויות המקוריות כמו שדרך המיצג יוצרת מצדה הקשרים מקוריים ל”הצגת תיאטרון”.
 
כך למשל התמונה הראשונה של המחזה בין המשרתת המסורה לה פונסיה ומשרתת אחרת נאמרת על ידי כל המשתתפות, בחלוקה הנראית כאקראית, אך בהמשך מתקבלת כטבעית לדמויותיהן. 


"דינג דונג - מערכת ראשונה" (צילום: פלוריאן קראוס)


אפשר לומר כי המיצג הזה מתייחס לעולם התיאטרון מנקודת מבט "אחורית", כלומר הקהל צופה, בחלק מסוים אף משתתף, בהרכבת הצגה או בתכנונה באולפן-חזרות, כאילו רבן בוחנת מה אפשר לעשות עם הדרמה במצויה בתוך הטקסט, איך להתמודד עמה מנקודת מבט ריאליסטית חוץ-בימתית שבכל זאת מתפקדת כהצגה. זאת במידה רבה המהות של ה"מיצג" שהיא מציגה עם שבע השחקניות-מבצעות: חיה ברשינסקי, שרית טלמור, כנרת חיה מקס, יאנה פרידמן, תמר קריסטסיאשוילי, מיכל רוזנמן, מיריי שנאן וגיל בן עברי - הגבר היחיד בצוות.
 
המיצג נפתח לפיכך בחשיכה חלקית ובנקודת זמן שמתבררת רק אחרי שהקהל כבר תפס את מקומותיו סביב שולחנות, שנראה כי כמו הרצפה נותרו באי סדר לאחר אירוע שכבר הסתיים. ואמנם ברגע מסוים, אחרי שהעיניים ניסו להבין את המצב, מגיעה רבן, מעלה את האור הישיר, חלק מהתאורה העניינית שעיצב גיא גוטמן.
 
היא נותנת את האות לחברותיה להתחיל להכין את המקום למופע, ואחר כך גם להוליך את הקהל אל טריבונה שממנה יצפו במתרחש. בשלב מסוים מפרידים את הנשים, ההופכות לאורחות מעמד של אבל בתוך בית ברנרדה, שעתה זה שבה מקבורת בעלה. הגברים נותרים על הטריבונה, כאילו זו החצר שבה "מותר להם" לשהות ביום הזה. 
 

"דינג דונג - מערכת ראשונה" (צילום: פלוריאן קראוס)


מהטריבונה מתגלה חלל המיצג במלואו אם כמטבח ריאליסטי מאוד, אם כחדר אוכל עם  שולחן גדול לסעודה שישנה מיקום, ויהיה לשולחן אירוח בפינה רחוקה,  ובה בעת אותם השולחנות שלידן ישב הקהל ב"קדם-התחלה" כבר הפכו לשולחנות איפור מתחת למראות בקיר השמאלי.
 
מבחינה טקסטואלית המופע מתחיל אחרי הקדמה קצרה וישירה של רבן, בקול שטוח נטול גוונים. אחר כך היא מתיישבת בשורה הראשונה של הטריבונה, ומשם היא משגיחה על המתרחש בקפדנות או בסקרנות – כאחת הצופים. אבל תמר היא, כאמור, עין השתקפות אישית של ברנרדה אלבה וכאשר יגיע תורה להשתתף בפועל במתרחש – היא תשמור על אותו גון מנוטרל של קולה, למעט פעם אחת לקראת סיום, כאילו נמצא בה פתאום האשנב הישיר אל זהותה של הדמות המקורית.
 
האירוע מתרחש במשך כשעתיים מתרחש בחלל המרכזי של במת מיצג, בעיצובה הפרטני של דבורה מורג,  בתלבושות שנבחרו בייעוץ של קרול גודין ולכוריאוגרפיה של יאנה פרידמן.
 
ברגעי הסיום ניתנת לקהל הזדמנות להתארח שוב ליד השולחנות עם המפות הלבנות, הפרחים, המפיות האדומות וצלוחיות המרק שהוכן והתבשל במהלך המופע. הסיום פועל כמין התמזגות בין המופע עצמו לבין היציאה ממנו, ונותן הזדמנות להודות במישרין לחברי האנסמבל המצוין הזה על החוויה המיוחדת שהם מעניקים בחלקה הראשון של הטרילוגיה המסקרנת העתידה להתהוות בהמשך.