WHY WE TELL - דואט מעגלי

השנים האחרונות היטיבו מאוד עם הכוריאוגרפית רייצ'ל ארדוס. יצירתה INSIDE IT”S RAINING הוזמנה למופע המחול המרכזי של 2010 בקובנט גרדן, יצירתה המוקדמת יותר ALMA הייתה להיט בפסטיבלים בעולם ושובצה ברפרטואר השנה של להקת המחול Ensemble City Dance בוושינגטון.
 
ובעיקר, במהלך השנה החולפת היא יצרה שתי  יצירות חדשות - OU שבכורתה הייתה במאי במרכז המחול סוזן דלל, ואחריה WHY WE TELL שנוצרה באירלנד בספטמבר במסגרת פרויקט אירוח יוקרתי בעיר קורק. יצירה זו פתחה את ערב המחול החדש שהועלה על בימת ענבל.
 
זו יצירה השואבת את הרעיון שלה מהתיאוריה של כריסטופר בוקר על שבעה מרכיבי יסוד של עלילה, ספרותית או קולנועית. ארדוס עבדה עם שני הרקדנים-יוצרים המצוינים – אורי לנקינסקי, תמירה ורכה, ועידן יואב, גבוה ומוצק והשלושה יצרו  דואט מעגלי הנפתח באפס תנועה לצלילי שיר פותח של סופיאן סטיבנס, כשהשניים ניצבים זה מול זו, וסיומו אפס תנועה כשהזוג ניצב חזיתית אל הקהל, לצלילי The Recconing Song של אסף אבידן, המסתיים במלים "אנו נזדקן, ותחשבי על כל הסיפורים שיכולנו לספר".
 
בין שני המצבים האלה, בתוך התאורה האינטימית של אורי רובינשטיין ועם המוזיקה המקורית המהפנטת של אלברטו שוורץ, ארדוס מפתחת דו שיח בתנועה מחושבת, מדויקת מבע, ובעיקר במה שנראה כהילוך איטי מחושב, המותח את הביטוי הרגשי עד לקצה המאיים להיקרע, אך שב ונרפה. לנקינסקי ויואב מבצעים את הכוריאוגרפיה הזאת בטבעיות המאשרת את היותם שותפים חשובים לעיצובה של היצירה היפה הזאת.
 
ONE - תפילה כתשוקה
 
אליס דור-כהן מביאה עמה אל בימת המחול יצירה רעיונית שיש בה מידה מסוימת של ביטוי תיאטרלי. היצירה הועלתה לראשונה לפני כמה חודשים בגרסה בת עשרים דקות במסגרת פסטיבל "מחול ברוח".
 
מאז החליטה דור-כהן להרחיב את היריעה, ואף צירפה עצמה לשלושת הרקדנים שבמקור, והיא מופיעה בשלושה קטעים קצרים, בפתיחה, באמצע ובסיום. למרות איכות הביצוע אינני בטוח כי ההחלטה הכפולה הזאת שמאריכה את היצירה בדקות ארוכות מיטיבה עמה.
 
הרעיון הניצב בשורש היצירה הוא מתן ביטוי לחוויה האישית של אדם השרוי בתפילה , ויהי הוא יהודי, נוצרי או מוסלמי. מנקודת המבט שלי, לפחות, הרעיון הזה של תפילה, שהיא בין אדם לאלוהיו (אחד, בשלוש הדתות), מקבל עתה אופי שונה לחלוטין של תשוקה לאישה (אחת, נעלמת או שבה ומופיעה) המפשיטה בהדרגה את הגברים המתחרים על חסדיה ומבלי שיגיעו אל סיפוקם. הסיפוק הזה נמצא כנראה מעבר למתקן הקומות שעיצבה מיטל נימני, האחראית גם על עיצוב הגלימות.
 
הגברים מייצגים את הדתות בסמליות מסוימת ( על רקע מוזיקה של פיליפ גלאס, מרדית מונק, לה-רו ועוד, שלמעט קטע אחד שמצלצל "כנסייתי" אינה אופיינית לאף אחת מהדתות) וזה מעניין כשלעצמו, מרתק ואפילו ארוטי , במתחם הגברי בלבד – בעיקר בזכות הרקדנים יוני סוטחי, ליאור עוזרי ועידן פורגס. 


אליס דור כהן, "אחד", צילום: יח"צ
 
שלושתם, שגם רקדו בגרסה המקורית, יוצרים ניגודיות יפה, חיבורים טובים וברגעיה הטובים של היצירה ישנה תחושה של פוגה תנועתית יפה, אם על הבמה בתאורה הפולחנית של שי יהודאי בביצועו של אורי רובינשטיין, ואם על קיר הטיפוס המיוחד שתכנן וביצע עמנואל מרזיוף.
 
בסיכומו של דבר, ועם הסייגים והתהיות בסופה של היצירה, זהו ערב מחול מקורי וראוי לצפייה.