שפה קשה ורגעים של פיוט

אלפרידה ילינק, משוררת ומחזאית אוסטרית שזכתה בפרס נובל לספרות לפני שש שנים, אסרה להעלות את מחזותיה בארצה, כמחאה על התעלמות האוסטרים מחלקם, שותפותם ואחריותם לשואה. רק פעם אחת חרגה מכך, כאשר הרשתה להעלות בפסטיבל וינה את המחזה "רכניץ – מלאך המוות" שכתבה לפי הזמנת הקאמרשפילה (התאטרון הקאמרי) של מינכן, והוא הועלה שם לפני קצת יותר משנתיים. ילינק, שנולדה ב-1946 לאב ניצול שואה, גם הגיעה  לווינה לרגל ההצגה שם.
 
סיפור המחזה הוא אחד מאותם אירועים שקשה לתאר אותם מבלי שהיד הכותבת תרעד. מדובר באירוע שאינו מתועד, שנסיבותיו מסופרות אך אינן ודאיות-מוכחות, ובעיקר לא נמצא עד היום קברם של קורבנותיו - 180 עובדי כפייה שנרצחו בטירת רכניץ על גבול אוסטריה-הונגריה במרץ 1945, ערב הכיבוש הרוסי וסיום המלחמה.
 
אבל האירוע הנורא התרחש, וסופר מפה לאוזן בחשאי או ברמזים, ואלפרידה ילינק הכותבת  בזעם רב עוצמה היא אולי היחידה שהייתה מוכנה ומסוגלת לחפור עמוק ולנסות לחשוף את הטבח הזה, ולהתייצב מול העובדה שעד היום לא נעשה מאמץ רציני למצוא את הקברים. מבחינות רבות זה מחזה שנמעניו הראשיים הם האוסטרים, וכמובן הגרמנים וכל מי שהיה שותף בפולין, בהונגריה, באוקראינה, בצרפת ובארצות אחרות שנכבשו, ועדיין מסרבים או מתקשים להתמודד עם אחריותם למה שהתרחש אצלם ובידיהם.
 
המחזה כתוב כסדרת מונולוגים משורגים של חמישה "שליחים" המתארים את מה שסופר או מה ששמעו לכאורה מהרוצחים. המיצג, בבימויו של יוסי וילר, במאי שווייצי עתיר ניסיון ומומחה למחזותיה של ילינק. וילר למד תיאטרון בישראל (משום מה לא מצוין בדפים הנלווים להצגה שהוא גם נולד בארץ), ביים בהבימה ב-1979, ומאז 1982 הוא מביים בגרמניה ובשווייץ. 

 
       "קאמרשפילה" (תמונת יח"צ)

חמשת השחקנים שבהצגה מייצגים בביוגרפיות שלהם (שנעדרות מהדפים הנלווים להצגה למרות מורכבות הזיקה שלהם לדור מחוללי השואה) ומעצבים בגופם את החוויה הפיזית והנפשית המורכבת והקשה המתוארת בדבריהם. במידה מסוימת הם מצליחים לחרוג מאמנות המשחק ולייצג בישירות אנושית את זעמה של ילינק על קשת הגוונים הקודרים שלו.
 
התיאור הנראה תחילה קפוא ומעובד מדי – ומתייחס דווקא לביזה ולאונס של הכיבוש הרוסי במהלכיה הסופיים של המלחמה - הופך לזעקה מצמררת ככל שהדקות חולפות ומתקרבות אל שיאו של הערב – תיאור השלב שבו נשלפו הרובים של הרוזנת המארחת, בת משפחת טיסן, כאשר אורחיה, וכנראה גם היא שתו, סבאו ושקעו באורגיה פיזית ויצאו לחסל את העובדים. מיד אחר כך היא נמלטה מהמקום לשווייץ, שם חייתה בכל טוב ובגלוי כבעלת אורוות סוסי מירוץ עד מותה לפני 21 שנים, ומשם ככל הנראה סייעה להרחיק עדויות, ולהסתיר עדים באמריקה הדרומית. 

כל זה מתואר בשפה קשה שיש בה רגעים של פיוט נושך לצד הערות פרוזאיות קיומיות "אקטואליות-נצחיות", כולל אזכורים קצרים על המצור על עזה וחומת ההפרדה, שנשמעו לי שתולים ומלאכותיים. המיצג מועלה בתפאורת דלתות קרה, מעליהן ראש צבי מפוחלץ. פיצות, עוגות קרם, רובים ומעילי פרוות, ולצלילי מוזיקה על פי מוטיבים  מהאופרה הרומנטית "הקלע החופשי" מאת קרל מריה פון ובר. המיצג לא קל לצפייה, נמשך שעה וחמישים דקות, ומלווה אותו התרגום של חנן אלשטיין המוקרן בכתוביות מעל הבמה ומשני צדדיה.
 
המיצג מועלה כאן כאורח התיאטרון הקאמרי של תל אביב, מתקיימת בשולי עונת התיאטר שטונדה של מכון גתה, בשיתוף עם שגרירות גרמניה ואגודת גרמניה-ישראל.