מפגש מעניין של פרשנויות
 
השקספירולוגים, כלומר הנאמנים המובהקים לבאבא-וויליאם מסטרטפורד על נהר אייבון, חופרים כבר מאות שנים בניסיונותיהם הבלתי נלאים להנציח את ציוויי הלכתם – נוסח בית שמאי או בית הלל. הם עושים המון רעש אבל שלא כשם המחזה דווקא על הרבה כלום שופע דרמה, הומור, פיוט מפעים, פרוזה גבוהה, חידודי לשון, ולא מעט שפת רחוב.
 
ב-60 השנים האחרונות הם גם מתחרים ביניהם, באקדמיה ועל בימות עולם, מי ימציא פרשנות חדשנית נגישה ומובנת לילידים שברור מראש כי אין להם כלים להבין את רזי המחזות שהגאון האנגלי יצר לפני 400 שנים ויותר (וכמובן גם של השירה). לעתים מדובר בפרשנויות רדיקליות, כמו זו שניתנה ל"ליר" לא מכבר בקאמרי, או זו של מיכאל רונן ל"רומיאו ויוליה" או כמו זו שתיראה ב"המלט" שיגיע בקרוב מברלין לפסטיבל ישראל. לעתים ההטעמה היא פמיניסטית, פה ושם נוגעת במיניות וזהות מינית, ולא אחת נותנת השראה ליוצרי מחזות זמר.
 
לרשימה האין סופית של המודרנה השקספירית מצטרפת הגרסה החדשה של "המון רעש על לא כלום" (Much Ado About Nothing מ-1598) המועלית עתה בתאטרון באר שבע. הגרסה הזאת, על התוספות וההשמטות שבה, היא מפגש מעניין של פרשנויות - של הבמאי עידו ריקלין, המתרגם (וגם המלחין) דורי פרנס ומעצבת התפאורה נטע הקר.
 
עלילת המחזה מתארת את סיפורם של שני זוגות: קלאודיו והירו (מיכאל אלוני ושי-לי הירש) זוג צעיר ורומנטי ומנגד בנדיק וביאטריצ'ה (מיכה סלקטר ושירי גולן),שאהבו פעם, אבל נפרדו שלא בידידות, ובכל פגישה הם כותשים זה את זה בלשונם. הגברים והנשים מתחמנים את השניים כדי שבסופו שלדבר יתגברו על השנינות ויכירו בעובדה שהם אוהבים ודינם להינשא זה לזו. בה בעת, ובעיצומן של הכנות לחתונת הזוג הצעיר, נרקמת מזימה של דון ג'ון (אלון אופיר), אחיו המנודה של השליט דון פדרו (אורי רביץ) להפר בסיועם של בוגד וחדרנית (רון ביטרמן ומירב שירום) את נישואי הרו וקלאודיו, ולבזות את הכלה בכנסייה. אלא שבין רומנטיקה לרשעות נדחפת, במיטב אמנותו הקומית של שקספיר, התערבותו של ראש המשמר האזרחי (יוסי צברי)  אידיוט מדופלם שיחד עם שותפיו התמימים (ניב פטל ואורי זגורי) חושף את מעשה הנבלה, ובא להרו גואל, וגם לביאטריצ'ה לא חסר.


"המון רעש על לא כלום" (צילום: דניאל קמינסקי)
 
סיציליה המאפיוזית של שנות ה-60
 
מעלתה העיקרית של גרסת באר שבע החדשה היא שניתן להבין מהמתרחש בה כמעט כל מה שמתחשק להבין. היא נגישה, מהנה ברגעים רבים, ללא הקצנות מיותרות או מוזרויות מרגיזות, והיא נראית טוב, קולחת בנעימות עם להקת שחקנים צעירה שבוהקים בה זהרירה חריפאי הנוגסת בהנאה גלויה בתפקיד משנה שעובה אולי עבורה ואלכס פלג, בתפקיד משנה שהוא ממלא אותו תוכן מעבר למקובל.
 
עם זאת, דווקא נוכחותם וביצועיהם המשמעותית של השניים היא נקודת מפתח לביקורת מסוימת שיש לי על הפרשנות של עידו ריקלין, כפי שהוא מעיד עליה במאמרו המעניין בתכניית ההצגה. הוא בחר למקם את העלילה בסיציליה של 1960, ואת דון פדרו ואחיו עיצב כיריבים במשפחת המאפיה האלימה (יש אקדחים ותת מקלע) כפי שמעידה בתחילת ההצגה ההוצאה להורג של שניים מתומכיו של ג'ון.
 
אבל ריקלין נעצר משום מה באמצע הדרך כשהחליט, כדבריו במאמרו, שדון פדרו  "ימצא מקלט באחוזה כפרית נידחת ונאמנה" אך הוא אינו הופך את המשפחה המארחת למשפחת מאפיה אחרת, אבל ידידותית, שבראשה עומד ליאונטו, ואשר דון פדרו מעוניין לקשור אותו למחנה שלו באמצעות שני השידוכים של נאמניו, קלאודיו ובנדיק לבתו הרו ואחייניתה ביאטריצ'ה. הדגשה כזאת הייתה נותנת גם הסבר הגיוני (שחסר גם במקור) למזימה של ג'ון, כאילו מטרתו להפר את הברית המאפיונרית המתוכננת.
 
מטריארכליות כנגד פטריארכליות
 
דוגמה אחרת לכך שריקלין עצר ממימוש מלא של רעיונותיו נוגעת לנקודת מבטו על מיקומן של הנשים במשפחתו של ליאונטו. כדבריו כאן זה “עולם שהנשים שולטות בו”, בניגוד לעולם הגברים של דון פדרו. הבסיס לתפיסתו הוא כמובן דמותה של ביאטריצ'ה שהוא רואה בה את "הלוחמת הגדולה בשלטון הגבר", אבל רק "כביכול... בסוף 'סותמים לה את הפה' בנשיקה". משום כך הוא ממציא מחדש  – בהברקה כשלעצמה – את התפקיד המשני של אורסולה כדמות "חדשה" מטריארכלית, “שהמילה האחרונה תהיה שלה", כנגד הפטריארכליות של דון פדרו.
 
אבל למה דווקא אורסולה, לכך אין הסבר, ובעיקר כשריקלין עצמו מגלה לקוראי מאמרו אופציה מעניינת אולי אף יותר, כפי שנרמז ב"סוד" שבמהלך השנים גנזו אותו מרבית הבמאים, אם לא כולם. מתברר כי ברשימת הדמויות של המחזה מופיעה במקור גם אינוגן, אמה של הרו. אלא שזה תפקיד בלי טקסט, והיא נוכחת רק בשתי תמונות בתחילת המחזה, אין התייחסות אל קיומה והיא נעלמת ואפילו איננה נוכחת בטקס החתונה.
 
סקרנותו של ריקלין, כמו זו שלי בעקבותיו, שואלת, “אילו שקספיר היה שם מילים בפיה של אינוגן, מה היא הייתה אומרת?”. וכאן משום מה הוא נעצר ובמקום "להקים אותה לתחייה" הוא מחליט לעבות את דמותה של אורסולה, בת לווייתה של הרו. והוא עושה זאת במיומנות נהדרת, כשהוא מעביר לרשותה טקסטים שבמקור נאמרים על ידי אנטוניו, אחיו הזקן של ליאונטו, ועל ידי האח פרנסיס, שהוא יוזם הפתרון שגואל את הרו מהשפלתה. אם כך, אז מדוע לא להחיות את אינוגן, לתת לה את הטקסטים האלה ואת אלה של אורסולה, ולחזק בכך את הרעיון המטריארכלי המעניין שלו? לו עשה זאת הוא היה מעניק משקל מיוחד גם למשחקה הנהדר של זהרירה חריפאי, כשם שהענקת מעמד מאפיוזי לליאונטו הייתה מוסיפה משקל למשחקו המרשים של אלכס פלג.


"המון רעש על לא כלום" (צילום: דניאל קמינסקי)

תרגום מבריק ותפאורה צבעונית
 
אבל אני לא הדרמטורג, לא היועץ בסתר וגם לא הבמאי. ואין לי מענה טוב על כך, ולמרות שכמבקר יש לי תהיות, כמו ביחס להחלטתו של ריקלין להכניס את השיר Speak Low של קורט וייל, קינה מ"סימבליין" ושני שירים מ"המלט", אבל להשמיט מגרסתו (וללא הסבר) את השיר Sigh No More Ladies. אלה בעיקר תהיות שלי ולא פגמים מהותיים הפוגעים בהנאה הכללית. לזו תרמה בלי ספק אמנותו של דורי פרנס.  את התרגום המבריק שלו ניתן לקרוא במלואו באתר האינטרנט שלו כשהוא מלווה בהערות ובהארות כולל הסבר להחלטתו לתרגם לעברית (רק לכאורה) את שמותיהם של שלושת אנשי המשמר האזרחי היוצרים את ההפוגות הקומיות-השנונות בקומדיה-הרומנטית הזאת.
 
מעניינת בתפיסתה הייתה התפאורה שעיצבה נטע הקר. זו בעיקרה נראתה לי כקיר של לבני לגו צבעוניות אם כי הקר התכוונה יותר לרקמת גובלן. התאורה שעיצבה עדי שמרוני הפיכה חיים יפים בקיר הזה, ואת חלל הבמה הגדול שנותר איכלס עידו ריקלין בשחקניו, בתלבושות נאות של אורן דר, בתנועה של גיא אלון, בהדרכת שפה ודיבור של אסי אשד, ובזמרה בהדרכתה של דוקי עצמון, וכמובן לצלילי המוזיקה המקורית המעניינת של דורי פרנס.
 
השמות האלה כמו שמות השחקנים מעידה על כוונות טובות ביותר של הבמאי, שפה ושם גם עיטר את הטקסט ברעיונות חזותיים אופיניים לשיטתו הטובה והמוכרת ש פיתח בהצלחה בהצגותיו הקודמות, “הרוזן ממונטה כריסטו", “פנטזיה", “אלף לילה ולילה" ו“סביב העולם ב-80 יום". לפיכך, במקרים מסוימים השחקנים תפסו את מקומם של אבזרי במה ויצרו מצבים יפים כשלעצמם, גם אם הסיטו קצת את תשומת הלב מהנאמר אל הנעשה. 
 
|
"המון רעש על לא כלום" (צילום: דניאל קמינסקי)

הצגה שקספירית מושקעת וראויה
 
המשחק בכללו היה מהוקצע, ולצד זהרירה חריפאי ואלכס פלג המרגשים באמת, בלטו באופן טבעי שירי גולן ומיכה סלקטר שהעניקו ממד רציני, כמעט נוירוטי לשנינות של ביאטריצ'ה ובנדיק שבדרך כלל מאפיינת אותה התרסה קומית טובת לב. אלון אופיר עיצב יפה ובקווים קשים של בוז ושנאה את דון ג'ון, אם כי לא ברורה ההחלטה שהוא ישחרר ויכבול את ידיו שוב ושוב. אורי רביץ עיצב את דון פדרו  כמאפיונר בעל לב נדיב, ברוח שקספיר, וגם כאן יש לי תמיהה ביחס לצלקת המכוערת הגדולה על לחיו הימנית, למרות שהיא יצרה רגע אחד קטן, יפה ומפתיע בפני עצמו.
 
יוסי צברי נגס בהנאה שלו ושל הקהל בכל פיסת שיבוש טקסט שהתרגום העניק לדמותו של מפקד המשמר האזרחי, וניב פטל ואורי זגורי יצרו צמד חמד של אהבלים למופת הכפופים לטמטומו. מיכאל אלוני ושי-לי הירש היו נעימים כצמד האוהבים קלאודיו והרו, אך חסרו את המלודרמטיות הגדולה בתמונת החתונה. מהוקצעים היטב היו רון ביטרמן כבוראקיו הבוגד בדון פדרו תמורת אלפייה מדון ג'ון, ומירב שירום כחדרנית מרגרט, שלא ברורים מניעיה לשותפות בתרגיל נגד הרו. עוד משתתפים בהצגה יקיר פורטל, עפר פרימן וראובן קובריגרו בתפקידים אפיזודיים ובנוכחות מאפיונרית.

 
בסיכומו של דבר, “המון רעש על לא כלום" היא הצגה שקספירית מושקעת בכישרון של יוצריה, מהנה במיטבה, ומעידה על המשך מבטיח בדרכו של תאטרון באר שבע.