דון שאין לו אלוהים
 
הגרסה של תיאטרון גשר למחזהו הגאוני של מולייר נסמכת אל ההפקה האורחת של תיאטרון הדרמה האקדמי ע"ש קומיסרז'בסקיה, שהועלתה כאן לפני שלושה חודשים במסגרת פסטיבל "עונות סנט. פטרבורג". ההפקה הישראלית  נהנית ממרבית מעלותיו של הבימוי של אלכסנדר מורפוב מבולגריה, שנענה להזמנת "גשר" לשוב ולביים את גרסתו  כאן. ההצגה הפעם קצרה יותר, עם כמה תוספות ושינויים בימתיים של הבמאי ועדכונים טקסטואליים, שנוצרו במהלך החזרות ובאלתורים המתבססים על התרגום החי מאוד של רועי חן.
 
המחזה של מולייר הוא אחד המופלאים באוצר הרחב שהותיר. הוא פילוסופי ורציני בתוך מעטה קומי אופייני. זו הגאונות המיוחדת של מולייר, להגיד דברים קשים או כואבים, לנגח שלטון או חברה צבועה באמצעים תאטרליים מטעים לכאורה, כמין מסיכות נעימות לעין שברגע מסוים ייפלו ויחשפו אמיתות דוקרות. במחזה הזה נושאים את המשא הכפול דון ז'ואן ומשרתו סגנרל. את הקומדיה העממית הוא משאיר לאנשי כפר דייגים שהשניים מגיעים אליו בטעות, ואת המשא הטרגי הוא מעמיס על גבה של דונה אלווירה, שדון ז'ואן זונח אותה לאחר ליל אירוסין או כלולות, ואף רוצח את אביה הקומנדור.
 
בגרסתו של מורפוב דון ז'ואן הוא ריקא ספרדי שכל נערה או אישה העוברת סמוך אליו זוכה למגע ידו המרפרף, ואין לו ייסורי מצפון לא אחרי אונס רומנטי ולא לאחר יריית אקדח הממיתה את מי שמנסה לעצור בעדו. ואין לו אלוהים, בהחלט אין לו אלוהים. הוא בוחר להמשיך בדרכו, אך בגרסתו של הבמאי לא עד המוות הפיזי, אלא אל הבדידות שהיא הגיהינום המיועד לו. המעניין בתפיסה הזאת של אי-מוסריותו של דון ז'ואן היא הדגשה של יחסו המכמיר אל אביו הזקן (שבעצמו מעמיד פנים כחולה חסר ישע עד שנדמה לו כי בנו חוזר בתשובה).
 
לצדו של דון ז'ואן, משת”פ בתעלוליו חרף מחאותיו או הצעותיו ואזהרותיו, הוא המשרת הנאמן סגנרל. הוא מנסה בדרך של הומור לעצור את הסחף, אולי גם להחזיר את אדונו למוטב, או לחיק האמונה. וכשהוא עוזב אותו – גם הוא בידיעה שאחרי זה יגיע סופו של הדון – זהו רגע של פרידה שיש בו כאב מסוים של התפקחות. בסופו של דבר הרי היה לו חלק במימוש חטאי אדונו, בגיבויו, ובהצלתו מעת לעת. 

פעלולים משעשעים ונקודת תורפה

יש בהצגה הזאת הרבה מרחב בעיצובו המקורי בדרך כלל של אלכסנדר אורלוב שעיצב את ההפקה האורחת, שעל הרקע הכהה שלה, ועל בימותיה הבהירות הנכנסות ויוצאות, בולטות תלבושות עשירות וצבעוניות, שכאן עוצבו על ידי מיכאל קרמנקו, כפי שניתן לראות בתכנייה שכל כולה אלבום תמונות נפלאות שצילם גדי דגון (אך הקרדיט שלו משום מה נדחק לסוף עמוד 33 המונה את כל עובדיו הטובים של התיאטרון). 
 

דון ז'ואן (מקור: אתר תיאטרון גשר)


אלכסנדר סיקירין עיצב את התאורה הנכונה לאופי הסצינות, וקטעי מוזיקה מוכרים של מוצרט בצבצו מעת לעת. ההצגה שופעת פעלולים משעשעים, כמו ים סוער שמטביע את דון ז'ואן וסגנרל, ואפקטים חזותיים כמו שחפים צווחים ואימוני סייף מרשימים. לקראת סיום הגיעה תורה של תמונה מרתקת בהשתתפות כל השחקנים כפסלים נעים בקבר הכנסייתי של הקומנדור, שהדון מזמין לסעודה שלא הייתה,  ועל כן גם נעלמה התמונה הדרמטית שבה אורח האבן מושך את דון ז'ואן אל בור תחתיות, לגיהינום.

יש בהצגה הזאת דמויות משנה רבות החל בדונה אלווירה במשחקה הנוגע ללב של נטע שפיגלמן, המשרתת שלה איזבלה בעיצוב בהיר של לוסי דובינצ'יק, בני הזוג המשעשעים פיירו ושרלוטה במשחקם המשובב של ציון אשכנזי ויעל טוקר, שוטה הכפר המקסים של יובל ינאי, מטורין, החתיכה הכפרית בעיצובה העסיסי של נורה פישר, הקבצן הפיקח ביער של אורי יניב הרהוט, אחיה של אלווירה במשחק נרגש של הנרי דוד, אביו של דון ז'ואן בעיצוב קומי נכון של יבגני טרליצקי. כל אלה וכן אלונה איב, רומן גרשקוביץ', גור קורן ורונית בקרמן מגלמים גם דמויות אפיזודיות אחרות.
 
כאן אני מגיע אל נקודת התורפה של ההצגה – משחקם של ישראל (סשה) דמידוב כדון ז'ואן ודביר בנדק כסגנרל, הם האמורים לשאת את ההצגה על כתפיהם, להעמיק את הדמויות שהם מגלמים מעבר לפני השטח הגלויים. פה ושם יש סממנים של ניסיון העבר שלהם, של כשרונותיהם, ושל יכולותיהם  – אך חרף כל אלה הם כורעים תחת המשא הכבד של מולייר במרבית שלבי ההצגה, אולי בגלל ה"טבעיות" של משחקם, או התחכמויות משחק פשטניות, בעיקר במערכה הראשונה. רק ברגעיה האחרונים של המערכה השנייה הם מצליחים להרים את משחקם לעוצמת ביטוי מרגשת, בנדק מרשים בהטפת המוסר ועזיבתו, ודמידוב מגיע לעומק משחקו עם קריאת התגר העצמית הכואבת,
 
בסיכומו של דבר, גם עם השינויים, ההשמטות והאלתורים שעיצבו את הגרסה הזאת יש ב"דון ז'ואן" זה עניין והנאה תיאטרלית.