עיבוד ועיצוב מוחצנים-מוקצנים
 
על הבמאי שי פיטובסקי הוערמו בעבר שבחים, ופרסים על הצגות מופתיות כמו "גריניץ", “ביאטריצ'ה", “התקלה" ו"הרפתקה בקרקס", והוא נבחר לעמוד בראש קבוצת הצעירים של הבימה, ושב וזכה במסגרת הזאת בהכרה כמעבד וכבמאי כאשר העלה את "החוטם" על פי גוגול. רעיונותיו הבימתיים פעלו עלי, על עמיתיי ועל הקהל כבמטה קסמים, כשהוא מיטיב לשתף פעולה עם שחקנים צעירים, במהלך לימודיהם או לאחר מכן, בשנותיהם הראשונות כמקצוענים.
 
לפיכך נוצרה סקרנות טבעית כאשר הגיעה הבשורה כי הוא יביים עם הקבוצה את המחזה "מסייה דה פורסוניאק" מאת מולייר, שנכתב ב-1669, שנה אחרי "הקמצן", ושלוש שנים לפני "החולה המדומה" ומותו של המחזאי במהלך הצגתו. המחזה מספר על זוג אוהבים צעירים, אֵרֵסט וג'ולי שיחד עם חברים-תחמנים, נֵרין וסבריגאני עושים הכל ובאכזריות כדי להפר את החלטת אביה של ג'ולי להשיא אותה לפרקליט עשיר מלימוז', הלא הוא מסיה דה פורסוניאק.
 
בתכנייה אמנם מופיע הסבר לכך שפיטובסקי בחר דווקא במחזה הזה כהתנסות ראשונה שלו כבמאי עם קלאסיקה כמו "השפעת הקומדיה דל ארטה על עיצוב העלילה והתפקידים" או "השילוב בין ילדותיות תמימה לתחמנות". אך מדבריו הנוטים להחמיר עם המתעללים נעדרה ההתייחסות לכך שמדובר באב שמוכר את בתו, או בבעל הון שקונה לו אישה, ומה המשמעות של האיזון הזה בין מפגעי ההתנהגות, או איך מולייר מטפל בזה. 
 

צילום: ז'ראר אלון
 
אולי גם העובדה שנתן אלתרמן תרגם את המחזה סייעה לפיטובסקי לבחור דווקא בו מכל המלאי שהותיר לנו מולייר, ואולי העובדה שזה בכל זאת מחזה נחות יחסית ליצירות המופת שלו, ולאף אחד לא יהיה אכפת שהוא יטפל בו בדרכו המיוחדת הכוללת עיבוד ועיצוב מוחצנים-מוקצנים, כמו שעשה בהצלחה בהצגותיו הקודמות. 

 
קשה מאוד לביים קומדיה
 
אבל נראה כי פיטובסקי הציב לעצמו מלכודת, ולא אחת, בדרך שבה בחר לביים את ההצגה, וכמו שלדבריו גילה במהלך העבודה "קשה מאוד לשחק קומדיה, בעיקר לשחקנים צעירים".  למעשה הקושי הוא יותר של הבמאי, שעליו להרים את ההצגה מהפשטנות המיוצגת באמירותיו כי "בקומדיה צריך לשחק את הטרגדיה, וזה בעצם מה שמצחיק את הקהל” או ש"הדמויות לא מודעות לקומיות שלהן, הקהל תמיד צריך להיות בעמדת יתרון".
 
הפתרון שלו הוא ללכת אל הקומדיה דל ארטה, לנסות לשכלל אותה בדרכו.  היא נבנית בעיקר על חלל במה שעיצבה נאווה שטייר עם תאורה של זיו וולושין, שיש בה סימון של כיכר, ובעיקר תיבה ניידת הנפתחת ונסגרת ואשר ממנה נשלפות הדמויות, גם המיקומים השונים של העלילה נגזרים באמצעותה. ויש וגם תלבושות מעוצבות בהקצנה, בעיצובה של כנרת טופז, מוזיקה של הלית רוזנטל ורועי כפרי, שגם מלווה את ההצגה בפסנתר.
 
את נרין  הפך העיבוד ל"מספר העלילה" עם כותרות מתחלפות בצד הבמה בנוסח ברכט, ועם הקפאתה בעצירות פתאום מוזרות ולא מוסברות, ובעזרת התנועה של שרון גל ניסה להצחיק, ואפילו להדגיש ביותר את ממד ההתאכזרות של החבורה בפורסוניאק, וליצור כדבריו "הצגה מוקצנת של מה שקיים אצל כולנו". 
 

צילום: ז'ראר אלון

את הקומדיה ניסה פיטובסקי להגביר בסיוע עדכונים לתרגום, בכמה שעשועי משחק, שמצליחים להפיק צחוק באולם אחרי 45 דקות של תרדמת. זה מוזר כשלעצמו, כי חבורת השחקנים על הבמה מוכשרת ועושה הכל כדי שנצחק. לאה גלפשטיין כז'ולי, שחר רז כאביה ויובל שלומוביץ' כארסט מצליחים בכך במיוחד בחצי השעה האחרונה של ההצגה, הראל מוראד ונעמה ארמון כשני התחמנים סברגיאני ונרין מצטרפים אליהם היטב בהנאה, וג'רמי אלפסי, שעלה לארץ מצרפת לפני קצת יותר משנתיים מביא את הניחוח הצרפתי בגילום דמותו של פונסניאק. 
 
אבל בסיכומו של דבר וחרף הרעננות של השחקנים, סך כל מרכיבי ההצגה הזאת אינו מצליח להמריא אל הקומדיה המוליירית, גם היא איננה מפסגות יצירתו, וכך כל ההסברים הרעיוניים-פסיכולוגיים בתכנייה, וסממני ההשפעה של הקומדיה דל ארטה שפיטובסקי גייס.