פסטיבלים - True Colors

מופע אינטימי של צביקי לוין מביא את סיפורו האישי בשירים ובקטעי יומנים ומצליח לגעת

אוצר בלום של רגשות

את צביקי לוין, בוגר בית צבי והאקדמיה לאמנויות הבמה באמסטרדם היכרתי לפני כעשור, זמן קצר אחרי סיום לימודיו. הוא הכין מופע מוזיקלי קטן של שירים אהובים או מוכרים, והגיע אתם לבית קפה "תיאו" בלילינבלום פינת פינס, לפי הזמנתו של מנהל המקום, המשורר אילן שיינפלד. זו הייתה טפיחה אמנותית חזקה והכישרון שפרץ מתוכה לא התיר לי אז מקום לספקות, כפי שכתבתי, כי במשחקו ובזמרתו היה עידון ורגש, הבנה מלאה לטקסטים שהוא שר, ויכולת לסחוף אחריו את הקהל.

הערכתי כי לפנינו הבטחה בימתית גדולה. וכששר את Wilkomen-Bien Venue-Welcome, הלהיט הפותח את המחזמר "קברט" היה בכך יותר מרמז צנוע לשאיפה כי יבוא יום ויזכה לגלם את התפקיד בהפקה בימתית מלאה. שלוש שנים וחצי אחר כך התגשם החלום בהפקה של תאטרון הספריה ברמת גן. צביקי נקרא לגלם את התפקיד זמן קצר לפני מועד הבכורה, והצלחתו הייתה מרגשת.

על הופעתו אז כתבתי כי "צביקי לוין פשוט עושה את זה בגדול. הוא מצא בתפקיד המנחה במחזמר 'קברט' אוצר בלום של רגשות, שאותם הוא מבטא בקשת גוונים עשירה, גם כאשר הפנים צבועות במסכה לבנה. העיניים שלו, תנועתו, זמרתו בעלת העוצמה הנדירה מפיחים חיים בכל תמונה שהוא מופיע בה".

את השורות האלה יכולתי לכתוב מחדש בעקבות תכנית היחיד “True Colors – צביקי לוין שר על חורף תל אביב" שהעלה לפני שבועיים במרכז הגאה, גן מאיר, תל אביב. אך הפעם זו הייתה הופעה אינטימית, בלי מסכות, שבהן פרס באוזני הקהל, בשירים שונים ובפרקים מתוך יומנו שכתב מילדותו. התוצאה המשותפת יכולה הייתה להיחשב כ"יציאה מהארון" אלמלא העובדה שזו התרחשה כבר מזמן, ללא לחצים של התקשורת וללא אירועים מקדמי-יציאה.

התבוננות עצמית משועשעת

משום כך, המבחן האמיתי של המופע ושל הופעתו הוא במה שעשה על הבמה הקטנה, ללא איפור, ללא תפאורה, ועם שלושה נגנים מצוינים - עידו מנור, המנהל המוזיקלי, ליד הפסנתר, רומן סטניסלבסקי בסקסופונים וחליל, ומתי גלעד בקונטרבס. התכנית המוזיקלית כללה שירים שונים ממחזות זמר - “פאל ג'ואי”, “צלילי המוזיקה", “צ'ריטי המתוקה”, "מולין רוז”, “Company”, “חנות קטנה ומטריפה", “גבירתי הנאווה" ועוד – ולהיטים שונים, באנגלית או בתרגומים של צביקי לוין ובנוסחים “אישיים” שכתב לכמה מהם.

לצביקי לוין יש קול ערב שיכול לנסוק או לשקוע בהתאם למה שהוא מבקש לעשות עם השירים – הוא משעשע, נוגע ללב, מרתק והופך כל קטע לסיפור של חוויה אישית, אנושית, מינית מאו חברתית. הוא טבעי ומעורר השתאות ביכולתו למצוא את הטון הנכון של הומור דק או בדיחה בוטה, ובעיקר הוא מתחבר בהתבוננות עצמית משועשעת וכובשת אל תיאור התפתחותו התמימה מ"ילד רגיש" ברעננה, שמגיע מפוחד ומבוהל לתל-אביב ובפסיעות קטנות ומהוססות צועד אל היותו "הומו מוצהר" בעל תודעה חברתית, פוליטית ואנושית.

על פניו זה נראה ונשמע כמופע לקהל יעד מוגדר, הבקי ברזי ההתפתחות האישיים של כל אחד ואחת, כשהוא מגיש את הנוסחים שלו שכתב ללהיטים המוכרים, ובמיוחד כשהוא נראה כמציץ "בלי רשות" ביומנו. ההופעה כולה נשענת היטב על הכריזמה שלו, שמובלטת ביותר באולם הקטן, ובאמצעותה הוא מספר את סיפורו כך שגם מי שאינם משתייכים לקהילה הגאה, במישרין או בעקיפין, יכולים להתחבר אליה. וזה, בסיכומו של דבר, הישגו החשוב של המופע הזה של צביקי לוין.