הצגה שקספירית טהורה
"הלילה השנים-עשר" היא קומדיה אולטימטיבית שיש בה קרנבל גדול של מסכות דרמטיות, שהפיוט שלה מתחרה בסלפסטיק, מעמדות וג'נדרים משחקים בה, המינים מתחלפים בה ומתעתעים, והרומנטיקה אמיתית גם כשהיא מעוררת את הצחוקים הגדולים. קומדיה מושלמת שצריך ללמוד את כל רזיה כדי להבין את גדולתו של שקספיר.
על פניו זה סיפור אהבה ותשוקה רב פנים. האחים ויולה וסבסטיאן ניצלים מטביעה ומגיעים לאיליריה שבה יש דוכס, אורסינו, המאוהב באוליביה, אצילה המתאבלת על אחיה ואין לה עניין במחזרים ובו במיוחד.
ויולה מתחפשת לנער, סזריו, והופכת לשליח של הדוכס בחיבוריו אחר אוליביה. ויולה מתאהבת באורסינו, אוליביה מתאהבת בויולה המחופשת כסזריו. בחצרה של אוליביה מתפרעים להנאתם ולהנאתנו מריה, החדרנית, סר טובי בלץ', דודה של אוליביה, וסר אנדרו אגצ'יק, מחזרה העשיר והעילג של אוליביה, ושלושתם מנצלים את ההזדמנות להתעלל באב-אבא של כל הפוריטנים, מלווליו, סוכן ביתה של אוליביה. כאשר שקספיר מביא לחגיגה הקומית גם את סבסטיאן, אחיה של ויולה הדומה לה כשתי טיפות גבר, המהומה מגיעה אל שיאיה ואל פתרונה.
הצלחתה המובהקת של ההצגה החדשה הזאת בחאן הירושלמי, שנועדה להיות להיט היסטרי, היא בראש וראשונה בהיותה הצגה שקספירית מוחלטת, החל בתרגום המופלא של אהוד מנור ז"ל, שידע להעניק חיים עבריים שופעי פיוט, חינניות, וחוצפה, למקור האנגלי התוסס. עם תרגום כזה המחזה הוא קלאסי, בן 409 שנים ובן זמננו, צעיר, בהיר ולוכד.
הלילה השניים-עשר (מקור: אתר תיאטרון החאן)
את ההנאה של הבמאי והשחקנים מהתרגום משלימה ההנאה מהתפאורה הנהדרת של מיקי בן כנען, עם קיר המראות מאחור, העמודים הנעים, או הקבועים, התלבושות המשעשעות והיפות שעיצבה בהומור פולינה אדמוב, והתאורה היפה של רוני כהן ששטפה את הבמה והשתקפה בצבעוניות במראות של בן כנען. ובעיקר, בהצגה הזאת, המוזיקה של יוסף ברדנשווילי, כל כולה לקלידים, בדרך כלל פסנתר, בנגינתו הרכה של קול שוטר. מוזיקה שהעלתה בי זכרונות נעימים, פתחה אשנבים, והשתתפה במתרחש, מהצד, בקריצה, בליטוף.
על הבימוי של אודי בן משה ראוי לומר שמדובר בהישג נפלא. הוא יצר הצגה שקספירית טהורה, ללא התחכמות וחיפוש אחר פרשנות מתחת לאדמה או בין השורות. העלילה ברורה לקהל מתחילתה ולמרות הכל היא מחזיקה אותו בציפייה לדרך החתחתים הקומית שתוליך אל פתרון כל מערכותיה המסתבכות ואל הסוף הטוב.
הוא הניע את ההצגה בעיצוב קולח של רעיונות קטנים או גדולים. הראשון בהם הוא בעיצוב דמותו של פסטה השוטה, שבמשחקו המקסים והנוגע ללב ובשירתו של יהויכין פרידלנדר, הפך למעין מספר של העלילה, ואפילו לרב-מג בן דמותו של פרוספרו מ"הסערה". ובסיום, הבדיחה החותמת את פרשת מלווליו שבן משה השכיל לעצב אותה במקוריות רבה, ובכך מנע את הפרשנות המעיקה הנלווית להפקות רבות של המחזה הנפלא הזה.
הלילה השניים-עשר (מקור: אתר תיאטרון החאן)
אין כמעט מלים שיכולות לתאר את הנסים והנפלאות הקומיים של ארז שפריר כסר טובי בלץ' ובן-זוגו לירון ברנס כסר אנדרו אגצ'יק, שיחד עם המנוע הקומי השקט של עירית פשטן הקפיצו את הקומדיה אל שיאיה, וכשניר רון הצטרף לחגיגה כמלווליו הזועף בשחור או המאוהב בגרביים צהובות וחיוך מן התופת הצחוק וכמה שאגות לא נתקעו בגרוני.
נילי רוגל הייתה נהדרת, אמיתית, דו-משמעית במדויק בתפקיד ויולה, כשהיא נמנעת מלשוות מאצ'ואיזם מלאכותי לדמות התחפושת שלה כסזאריו, ובכך מנעה את הנטייה המוכרת להדגיש את האופציה ההומו-ארוטית של יחסיה עם הדוכס, כשם שמנעה את הפיתוח המקביל ביחסיה עם אוליביה. הענייניות שבה רוגל שיחקה את המשחק של ויולה הייתה מרעננת, ותאמה להפליא את משחקו המחושב של ויטלי פרידלנד כאחיה סבסטיאן.
אריאל וולף, בהופעתו הראשונה על במה מקצועית, היה אורסינו צעיר ותזזיתי, היסטרי במידה טובה בביטוי תשוקתו לאוליביה, ששמרית לוסטיג עיצבה אותה ביהירות נכונה שהתחלפה יפה להתאהבות נלהבת ועיקשת. אלה שני תפקידים ששחקנים די מתחמקים מהם בדרך כלל, וכאן הם זכו להיות משמעותיים ולא פחות חשוב -קומיים במידה נכונה. איתי זבולון השלים יפה את הלהקה כאנטוניו, שהציל את סבסטיאן ואפילו התאהב בו.
לסיכום, בקיצור ולעניין, לכו ותתאהבו גם אתם בחגיגת "הלילה השניים-עשר" של החאן.