משפחה נורמטיבית?
בריאיון עמה המופיע בתכנייה העמוסה של הצגת "כי בנו בחרת" אומרת הסופרת יוכי ברנדס, שזה המחזה רב המשתתפים הראשון שלה וכי היא אוהבת להפתיע את קהלה, קוראי ספריה או הצופים בהצגה.
לפיכך כנראה החליטו היא והבמאי איציק ויינגרטן, שהיא כותרת לו שבחים על תרומתו למחזה, כי התמונות הראשונות של ההצגה – טקס גילוי מצבה של אם המשפחה הדתית שהלכה לעולמה חודש לפני כן – יטעו את הצופים לחשוב שמדובר בעוד דרמה משפחתית, "הכי מוכרת שכולנו ראינו בתיאטרון אינסוף פעמים: אבא סמכותי, בן הומוסקסואל, בת שמאלנית, בת מתנחלת, קנאות, תככים ומה לא".
ואמנם כן, היא עומדת המשימה הראשונה הזאת, אם כי ספק אם ניתן לתאר את משפחת חסון כ"משפחה דתית נורמטיבית", כפי שמתאר אותה תקציר העלילה בפתח התכנייה. אני לא בטוח שאני יודע מה עומד מאחורי הביטוי הזה, אבל הוא נשמע לי מופרך מעיקרו, גם אם היה מדובר בביטוי החלקי "משפחה נורמטיבית". אבל זה יפה ואופטימי לחשוב כך על ההרכב האנושי של משפחת חסון.
האב מורה לגמרא, האם המנוחה הייתה צדקת גמורה, הבת השמאלנית כבר נשואה בפעם השנייה והיא בהריון מתקדם אל סוף ההצגה, הבת הצעירה מאורסת לצעיר שכמוה אץ-רץ על גבעות משיחיות, והבן חי עם בן זוג, עו"ד, שיהיה בע"ה מי שיסייע לחשוף את האמת הנוראה שתטלטל ותנפץ לא רק את המשפחה המתוארת אלא גם את ציפיית הקהל לדרמה נורמטיבית על משפחה ישראלית.
"כי בנו בחרת" (תמונת יח"צ)
התגלית המפתיעה הזאת נרמזת, מה לעשות, כבר בתחילת ההצגה כאשר אחד הכסאות הלבנים המוצבים כמצבות בבית הקברות נושא את שם הנפטרת, שאף מוקרן על המסך האחורי: רות. וכשאומרים לי שלרות הזאת היה סוד – צו ירושה של נכס ממזרח גרמניה – הרמז כבר הופך להכרזה בקול גדול. היא לא הייתה "משלנו", וחמור מזה כפי שיתגלה מהר מאוד היא לא הייתה גיורת, אלא העמידה פנים שהיא יהודייה, ואיכשהו הגיעה לארץ, לקיבוץ. וחמור מכל זה שהיא בכלל הייתה בתו של קצין נאצי, ר"ל.
האמת הזאת אמורה – לפי תיאור העלילה – לגרום למשפחה (וגם לנו, ככל הנראה) "לשאול שאלות מטרידות: מי אנחנו? מהי זהותנו? האם אנחנו יהודים? באיזה אופן מתבטאת היהדות שלנו? מה המשמעות של להיות שייך לעם ישראל?” אבל מה שמטריד את המשפחה זו שאלה פשוטה הרבה יותר, לא סמלית: אם רות לא הייתה יהודייה ולא התגיירה, הרי שגם ילדיה אינם יהודים לפי ההלכה שנוצרה אי-אז בימי חז"ל. ואם יבקשו להתגייר הרי ברור שיתגלה סוד-האם ויהיה צריך להעביר את גופתה אל מעבר לגדר, שלא תטמא חלילה את מתי ישראל הכשרים, ר"ל פעם נוספת.
הבן ההומו נותן את המענה המהדהד על כל השאלות ב "לא רוצה להיות גם גוי וגם גיי" והקהל החגיגי באולם אוהל מועד (זה שמו) בבית החייל בתל-אביב משחרר את המועקה בצחוק גדול.
זו בערך רמת כל ההתדיינות והטיפול של המחזה בשאלות המטרידות: אוסף של היגדים הצהרתיים, מזעזעים כביכול המתובל בדמותו של עובד חברה קדישא המתפקד כמין "משולח" (כמעט כצאצאו של המשולח ב"הדיבוק") שרוקד בין הקברים, מספר סיפור על גביר וצדיק, וברגע הגדול בבית הכנסת דוחק באבי המשפחה, להתפייס ולפייס בעזרת סיפורה של.... רות המואבייה.
המוזיקה פועלת נגד המחזה
למרבה הצער ההצגה איננה מצילה את העניין אלא מגבירה את המלאכותיות של המחזה, ואת עקרות הטיפול הדרמטורגי בבעיות המועלות בו. על פניו הבימוי של איציק ויינגרטן מהוקצע, ממש כמו התפאורה של פרידה שהם, התלבושות של ילנה קלריך, התאורה של מאיר אלון ועיצוב התנועה של גליה פרדקין. כולם מצאו את הפתרונות היעילים להקל על הגזירה הדרמטית שהוטלנו לתוכה. כמוהם גם השחקנים הטובים שעשו ככל הנדרש לתת אמינות לתפקידיהם החל בשמיל לב ארי כאבי המשפחה, סיוון ששון, נגה שחר ועפר שכטר כילדיו, ערן פרץ, דורון עמית ויואב דונט כבני זוגם (בהתאמה) וכלה באורי אברהמי שהיה השומר-המשולח.
אבל במפתיע וכנגד כל אלה קמה המוזיקה הנהדרת של אורי וידיסלבסקי (שהוא זה שיזם את כתיבת המחזה עם יוכי ברנדס) שפעלה גם כנגד המחזה של ברנדס וגם כנגד ההצגה של איציק ויינגרטן. המוזיקה גרמה להצגה להיראות כנעה בין מסכתיות טקסית לבין מחזמר אופראי המלווה קטעי קישור דיאלוגיים. וידיסלבסקי יצר מרקמי צליל קסומים לטקסטים של תפילות ופיוטים, והם אף היו מרגשים בביצועם האופראי-חזני של הזמרים עדי ארד-גרוס, יגאל מזרחי ומני פיליפ.
בסופו של דבר, ובסופה של ההצגה, נותרה בעינה התהייה מה המסר שלה. אם היא הייתה מחאה כנגד ההלכה, או כנגד שנאת זרים – היא נותרה במחאתה. אם היא ניסתה לרמוז על פתרון – כמו להמשיך להיות יהודים גם בלי ההלכה, אם בכך אנו בוחרים – הרי ברור שזה לא מעשי באמת. וזה אולי הדבר הכי נורמטיבי בתיאטרון הישראלי: אין לו מסר.