הפחד מבני הדור הצעיר

הלוואר סולנס, גיבור המחזה "אלוף הבונים", מקבוצת המחזות המאוחרים של המחזאי הנורבגי הנריק איבסן, הוא, כעדותו שלו, איש שבנה את עצמו, הרים את עצמו מאשפתות, ומבלי שלמד ובלי להיות אדריכל עם דיפלומה, הפך בתוך עשר שנים להיות המאסטר הגדול, אלוף הבונים, עם תעודות - כנסיות, מגדלים ובתי מגורים – שקיבעו את מעמדו ללא מתחרה. הדרך לשם הייתה רצופה חטאים, כפי שהוא מעיד על עצמו, בצדק וגם שלא בצדק, למרות אמונתו המוטעית המענה אותו כאחראי למות ילדיו בשריפה שכילתה את בית המשפחה.
 
כבר תמונת הפתיחה מציגה את סולנס באורח מצמית, כשהוא נהנה כמעט כמו דוד המלך, מעיסוי רגליו בידיה הרכות של "אבישג" - מזכירתו קאיה, המאוהבת בו, והוא יודע לנצל את חולשתה לטובתו, באנוכיות מחושבת שיכולה הייתה להתפרש בימינו כהטרדה או כניצול  מיני של בעל סמכות על הכפופה לו. בהבדל אחד קטן, לכאורה, שהוא, שהתעסק עם נשים רבות, בפעם הזאת אינו נוהג כך לשם טובת הנאה של גבר, אלא במטרה לעצור את דרכו של ארוסה, השרטט המוכשר ראגנאר, השואף להתקדם ולעצב בתים בזכות עצמו.
 
הפחד מפני הדור הצעיר שידחוק אותו הצידה הוא מהותי יותר מכל מרכיב אחר באישיותו ובהתנהגותו של סולנס, שנהג כך ביחס לארכיטקט קנוט ברוויק, אביו של הולגאר. איבסן  מתאר ביד אמן בתמונת הפתיחה את אכזריותו ואנוכיותו של סולנס כשהוא הודף באכזריות את ברוויק הזקן והחולה, המתחנן שתינתן לבנו הזדמנות להוכיח את כשרונו. האקדח בידו של סולנס אמנם נלקח מידיו, אבל הוא ממשיך לסמן את הגורל המחכה לסולנס.
 
לצד היריבות המבעתת עם הדור הצעיר יש לסולנס גם "יריבות" אחרת, ולא פחות מורכבת, זו שהוא מטפח עם אשתו, אלינֶה, הצועדת לאורך השנים בצלו, ובצל השתלטותו על נכסיה,  כשהוא עצמו מייסר אותה בתחושת אשמה על השריפה שקיפדה את חיי ילדיהם התאומים. אבל אלינה איננה מאשימה אותו על כך, אלא על גזל עולמה, והיא "מענישה" אותו בנאמנות של אישה ש"זו חובתה" לעשות מה שבעלה רוצה, גם כשהיא רואה ומודעת למעלליו עם נשים אחרות, וכמובן עם קאיה. 


"אלוף הבונים" (מקור: אתר תיאטרון הבימה)


אל המערכת המורכבת הזאת פולשת, כמו מהחלל החיצון, הילדֶה ואנגל, בת 23, שבאה לפדות "שטר ההתחייבות" בן עשר שנים – הבטחה שסולנס הבטיח לה לבוא ולקחתה עמו. היא הייתה בת שלוש עשרה, כאשר סולנס חנך אז בכפר שלה כנסייה שבנה עם מגדל גבוה. זו הייתה הפעם היחידה שחרף פחדיו, סולנס טיפס ועלה על הפיגום  והניח בקצהו של המגדל את "זר הניצחון" של אמנותו. זו, כפי שיתברר בהמשך, הייתה נקמתו באלוהים על מות הבנים, ואלה היו גם הכנסייה והמגדל האחרונים שבנה.
 
הילדה, ספק מאוהבת, ספק מטורפת, ספק ילדה, ומכניסתה ועד סוף המחזה היא פועלת כמתוך דחף שטני, כמין מפיסטו לסולנס הפאוסטי המבקש להנציח את מעמדו, למחוק את גילו, ולהנציח באמצעותה את היותו "אלוף הבונים". יחד אתה הוא יבנה את הארמון הגדול מכולם, את המגדלים הפורחים באוויר שהיא דורשת. אמונות תפלות של דת, שכנוע עצמי שהוא ניחן בכוחות על טבעיים, ורגשות האשמה העוטפים את סולנס, מפילים אות ברשת הישועה המדומה שהיא מציעה לו.
 
מאמרים הרבה נכתבו על המחזה הזה של איבסן, קטעים מרחיבי מבט מתוכם מופיעים בתכנייה המרתקת שערכו רות טון -מנדלסון ושמואל רותם – וכדאי בהחלט לעיין בהם אחרי ההצגה, גם אם זו, בבימויו של חנן שניר מציעה התבוננות שונה מכמה מהם, וטוב שכך. כי בעיקרו של דבר, בתאטרון החי, שלא כבדימויו האקדמי, ההצגה היא ה"מאמר" או ה"ניתוח" התקף לצופים בה.
 
שניר, כדרכו, גם בהצגה הזאת המועלית בהפקה משותפת של הבימה והקאמרי, מביא דימוי חדש, מתומצת מאוד של המחזה, ובמפתיע אולי, מאוד אקטואלי, אפילו מקומי. יחד עם כל שותפיו הוא מקים מבנה אנושי עשיר בגוונים, כשאף אחת מהדמויות איננה בהכרח מה שהיא נראית או נדמית. ועם זאת לכל אחת מהדמויות יש  זיהוי אינדיבידואלי נפשי, ולכל אחת מהן יש את הצד המעשי במכלול הפעולות שבשיאן מאחדות את המחזה וההצגה ליצירה שלמה. 

"אלוף הבונים" (מקור: אתר תיאטרון הבימה)
 
זה מתרחש בתוך התפאורה של רוני תורן, כמעט נזירית בעיצובה ועם זאת שופעת רעיונות חזותיים מרתקים – החל בחצץ השחור המפוזר על כל הבמה, זכר לשריפה – ששבה ומוקרנת על מסך הרקע הגדול כאחד המרכיבים של וידאו-ארט מעולה של יואב כהן. על החץ השחור ניצבת בימת נירוסטה בוהקת נמוכה שהיא חדר העבודה של סולנס. 

בשיאה של ההצגה תורן ושניר יוצרים תמונה מדהימה ביופיה כאשר הבנאים/גננים הנכנסים ויוצאים מפנים את חדר העבודה ומוציאים לוחות רצפת הנירוסטה, ובנות מקהלת "בת קול הצעירה" בניצוחה של דליה לזר-שמעון, נוטעות באדמה החרוכה עשרות פרחים  צהובים. כהכנה לשתי תמונות, מפגש אינטימי טעון בין הילדה ואלינה, ואחריו תמונת הסיום הדרמטית. זו גם שעתה הגדולה של התאורה שעיצבה פליס רוס, שיצאה מתוך הפנים הקודר לכאורה, אל האור הגדול המסנוור שבחוץ.
 
מעבר דומה יוצרת גם מעצבת התלבושות עפרה קונפינו שידעה להתאים לכל דמות את הבגד שמתחתיו מסתתרות נשמות הנקראות בין אמת אישית לחובה התפקודית, ואין זה מפתיע שרק להילדה היא ידעה לעצב את התלבושות פורצות הגדר. את כל המרכיבים האלה מחשקת המוזיקה הנהדרת והמרגשת של אלדד לידור, שהציב אותה כשחקן פעיל ומשמעותי במרקם שהבימוי יוצר.

עודד תאומי כובש את התפקיד

המרקם הזה של חנן שניר בנוי כמעט כאותו בית חדש שסולנס בנה ויחנוך על המגדל הגבוה שלו. הבית של שניר בנוי מחדרים אנושיים החל בזה של אלינה, רעייתו של סולנס, צייתנית, כואבת, נאמנה ואוהבת. את התפקיד הזה מגלמות לסירוגין גילה אלמגור וסנדרה שדה, ולאחר שנים שהמנהג פס מעולמנו, המבקרים התבקשו לראות את ההצגה פעמיים.
 
אין אפשרות לערוך השוואה בין השתיים, ולזכות הבימוי ושתי השחקניות, ייאמר כי ההתייחסות לגילומן הוא עצמאי, ומצביע על כך שמשחק שונה יכול לעצב את אותו תפקיד  אחרת מבלי שהמבנה הכללי יצריך שינוי.
 
גילה אלמגור יוצרת דמות אפלה מאוד, הנראית מלכתחילה כקפואה, כמעט מאובנת, תוצר מובהק של יחס משפיל מצד הבעל. היא רבת עוצמה בביטוי ההתכנסות פנימה אל תוך הזעם והכאב, אך כאשר היא נפתחת אל הילדה, תודעת החובה שלה  כלפי סולנס מתחלפת באמת של חרדה כנה.
 
סנדרה שדה, המקיימת מבנה תפקודי זהה, מעצבת את אלינה בציניות במהלכיה הראשונים, ובעלת כוח יותר משהיא כפופה לחובה. היא חדה בעיצוב הנחישות לכסות ככל הניתן על האמת הכואבת של אלינה, והיא נשברת כאשר זו מגיחה מתוכה במפגש עם הילדה.
 
יוסף כרמון נוגע ללב בעיצוב דמותו הנבגדת של הארכיטקט הזקן, וגיל ויינברג כהולגאר מגלם מצוין את השאיפה להשתחרר מעולו של סולנס ועריצותו. תמר קינן טובה כקאיה התמימה והמאוהבת, ואלכס אנסקי, כדוקטור הרדאל, רופא הבית, מצוין כאשר הוא פורץ את מחסום השתיקה שלו, וחושף את צביעותו ואנוכיותו של סולנס.
 
בתפקיד הילדה סוחפת את ההצגה הילה פלדמן, כג'ינג'ית תוססת שיודעת איך לסובב את סולנס על אצבעה, באבחת מבט, ישיר או מהצד, במילה אחת, או בהתרפקות, פעם ילדותית, ותמיד נשית. פלדמן מגיעה בתפקיד הזה לאחד משיאי משחקה, והיא שולטת בתפקיד כשם שהילדה משתלטת על סולנס.
 
עודד תאומי נושא בקומתו התמירה והזקופה ועל כתפיו ומוטת זרועותיו את ההצגה כולה. מהרגע הראשון הוא כובש את התפקיד של סולנס. תאומי חופר פנימה ושולה ממעמקיו חיים מרתקים. הוא מעצב לפרטי פרטים את האנוכיות, את הרשעות, כלפי קאיה, הולגאר וברוויק, וגם ברגעי הטירוף והפחד הוא מצליח לשמר צלם אנושי, רדוף כאב, אשמה, יהירות ותשוקה. הוא מגלם ברגישות את מורכבות יחסיו עם אשתו, ואת האשליה שנוטעת בו הילדה. ובעיקר הוא מצליח ליצור את התחושה שהיצר, הרע או הטוב, והיצירה חד הם.     

 
"אלוף הבונים" (מקור: אתר תיאטרון הבימה)

העלאת "אלוף הבונים" נועדה בין השאר לציין 55 שנות משחק של גילה אלמגור ושל עודד תאומי. ולא בכדי. העבר הבימתי שלהם הוא רק הבטחה להמשך מרתק, ובהצגה הזאת  אלמגור מוכיחה שאין תפקיד ויהיה גם משני שאיננה יכולה לעצבו בשלמות, ותאומי מוכיח  כי אין תפקיד גדול, קשה או מורכב, שנבצר ממנו להשאיר עליו את חותמו.
 
כאמור, צפיתי בהצגה החשובה הזאת פעמיים, ובתוך שלושה ימים. החוויה הייתה שלמה בשתיהן. המלצתי לכם היא שתלכו ותצפו בה ולו רק פעם אחת