דניאל אפרת וגלעד קמחי יצרו עם תלמידי בית צבי מחווה רבת שכבות ויופי למופע המקורי וליוצריו
היה היה פעם
43 שנים אינם פרק זמן ארוך למי שזכה וראה ב-1968 את הלהיט הגדול שיצא מתחת ידיו של יעקב אגמון ותאטרון "בימות", עם יוצרים ששמותיהם חרותים בהיכל התהילה של התרבות היהודית, זו שהייתה וזו שנוצרה כמבראשית במופע הזה. היו שם יוסי יזרעאלי, אז במאי צעיר ורענן בשדה התאטרון הישראלי, דני קרוון, הפסל שמצא דרך אל הבמה בהשראתה של מרתה גרהאם, והיו המלחין מאיר נוי ז"ל, מומחה לזמר היהודי המסורתי, והמנהל המוזיקלי והמעבד יוחנן זראי, שניהם מהבולטים בזמר העברי החדש. והיה גם העורך של כל החומרים - דן אלמגור, שכל תיאור של תרומתו לתרבות הישראלית יקפח אותו.
הם הפכו את הרעיון של שלמה ניצן, אז שחקן צעיר עם ניגון חסידי בנשמה, ואת הייעוץ של הרב שמואל אבידור הכהן ושל יואב אלשטיין למופע שהיכה בתדהמה את הציבור בארץ. על הבמה ניצבו, שיחקו ושרו אז לוליק, חנה רוט, דני ליטני, בתיה ברק, דבורה דותן ושלמה ניצן ששפעו קסם במופע שעל פניו היה נוסטלגיה, ובמהותו היה חיזוק התודעה על הקשר שלא יינתק עם העבר הרחוק או הקרוב יותר.
דן אלמגור כתב אז כי "העבודה על 'איש חסיד היה' הייתה כרוכה לגבינו בשרשרת של הפתעות: תחילה, ההפתעה שבעצם המפגש הראשון עם חומר מופלא, שלא היה מוכר לנו כמעט קודם. לאחריה - ההפתעות התכופות בשעת העבודה על ההצגה עצמה וגלגוליו השונים של החומר בידי הבמאי, השחקנים, עד לערב הצגת הבכורה. ולבסוף, ההפתעה הנעימה בכולן, הצלחתה חסרת התקדים של ההצגה בקרב הצופים הישראלים, צעירים וקשישים כאחד."
יוחנן זראי כתב כי "יש שירים חסידיים שראו אור יום עוד בימי הקיסר האוסטרי יוזף השני. נכדיהם של מחברי השירים הללו שרו אותם לאחרונה מול תאי הגזים של אושוויץ. עצם העובדה, שניגונים חסידיים רבים נותרו בידי קומץ ניצולים מהשואה ושאנו שרים אותם, כאן ועכשיו ומעבירים אותם לידי הדורות הבאים כמורשה נפלאה, אם גם טרגית - דבר זה חייב לשמש מזכרת והתראה שהדברים שקרו לא יחזרו עוד שנית, לעולם!”
שוב חוזר הניגון
את כל ההקדמה הארוכה והנוסטלגית הזאת כתבתי כדי שיובן עד כמה נועזת הייתה ההחלטה של מיכה לבינסון, מנהל בית צבי, לחזור אל המופע ההוא, אחד הבודדים שנותרו חיים בזיכרון הקולקטיבי – ובכלל זה גם מי שעדיין לא נולדו אז, אבל שמעו את השירים, שרו אותם ואיכשהו נקשרו אל החומר. נועזת הייתה גם ההחלטה להפקיד את המופע החדש בידיו של דניאל אפרת, מהמוכשרים והבולטים בבוגרי בית הספר, וכעבודת בימוי גדולה ראשונה שלו.
ייאמר מיד ששתי ההחלטות הוכיחו את עצמן במופע העולה עתה בתאטרון רמת גן על ידי תלמידי מחזור מ"ט שיסיימו לימודיהם בקיץ. הם נענו לאתגר שהציבו להם אפרת, ועמו גלעד קמחי, שבשנים האחרונות הוא הבמאי של אפרת בבית ליסין, והתייצב כחבר ליצור את אחת הכוריאוגרפיות הטובות ביותר שלו, שלא לומר המרגשת מכולן, שנבנתה בין השאר על ההחלטה להשתמש במהלך המופע בשפת הסימנים של לקויי שמיעה.
"איש חסיד היה" (צילום: דניאל קמינסקי)
יחד הם העמידו על הבמה אירוע מרתק, שמעלה ממעמקים של זיכרון ותודעה עולם שהיה, ובעוצמה חזותית בסיוע התפאורה המצוינת של ערן עצמון, התאורה הנשמתית של יניר ליברמן והתלבושות של יובל כספין שמבטאות ברגישות את הרעיון הבימתי של אפרת לעצב מופע שבו "להקת שחקנים צעירה שהיא מעין כת הנאספת כדי לקיים 'סיאנס' ולהעלות באוב את הדמויות, הסיפורים והשירים, הצחוק המהול תמיד בדמע ובכמיהה נצחית.”
בלי ספק מדובר ביומרה שהגשמתה איננה מותנית בכוונות הטובות אלא באיכות ביצוען. וניתן לומר, כי מתחילת המופע ועד סופו, להקת התלמידים נענתה במלואם לאתגרי הרעיון והביצוע שהציבו לעצמם ולהם הבמאי אפרת, הכוריאוגרף קמחי, המנהל המוזיקלי אפי שושני ועיבודיו המוזיקליים שהיטיבו לחבר מצלול של העבר עם להט עדכני בביצוע חי שלו ושל הנגנים שניצבו ב”עֲזָרת המוזיקה”, ההדרכה הקולית המושלמת של דוקי עצמון, והמקהלתית של תמר כספי-אשל, מדריכת שפת הסימנים רות נזר, והדאנס-קפטן עומר זמרי.
"איש חסיד היה" (צילום: דניאל קמינסקי)
16 התלמידים המרגשים שראיתי (למופע יש צוות שני) סיפרו בבהירות של חיוך רציני אגדות, שרו את הזמירות החסידיות במגוון קולי מרשים, וגילמו, בתנועה אישית או קבוצתית ובמשחק נוגע ללב את שפעת הדמויות שהם "העלו באוב". הם דיברו עם הקהל, ובינם לבין עצמן, החליפו תפקידים ומעת לעת עלו וירדו במעלה המדרגות שבעומק התפאורה. אולי כדימוי של מלאכים. אולי כדימוי של אותן נשמות של "הדיבוק" הקלאסי השבות לחיות, כדי לשוב לעפרן ולשכון בשלום על משכבן.
לכל אלה שיצרו, עיצבו וביצעו, מגיעה יותר מתודה של הערכה ותשואות. הדרך הטובה והנכונה ביותר לעשות זאת היא לצאת מהריאליטי של ימינו וללכת לראות ולחיות את ההישג הבימתי הזה.
21/03/2011
:תאריך יצירה
|