ארגוב אותנטי למדי

דן שפירא כזוהר ארגוב ושלמה וישינסקי כאמרגנו מחפים על חולשות המחזה הסוקר את עלייתו ונפילתו של "המלך"
 
בבית צבי עשו את המחזמר "מיקה שלי", כמחזמר עלילתי המשתמש בפזמונים שהלחין יאיר רוזנבלום, הבימה מיהרה ונתנה פייט עם "מרי לו", כמחזמר עלילתי על בסיס שיריו של צביקה פיק, בית ליסין התעכב כמה שנים עד שהגיע "מייק", מחזמר ביוגרפי על מייק ברנט, בתיאטרון הצפון הלכו על "עפרה", סיפורה של עפרה חזה, והקאמרי נתן פייט עם "לילה לא שקט" כמחזמר עלילתי על בסיס שיריו של שלמה ארצי. לפני כמה חודשים גם הסטודיו של יורם לוינשטיין נכנס לתמונה עם "סיגל", מחזמר עלילתי ביוגרפי על אריס סאן, שגם נרכש להפקה משודרגת בהבימה, ועתה הקאמרי חזר לשתף פעולה עם המתנ"ס של שדרות בהפקה חדשה על זוהר ארגוב, המספרת על עלייתו ונפילתו ברשת ההתמכרות לסמים עד התאבדותו בכלא.
 
זו ההפקה המשותפת השנייה של הקאמרי עם מתנ"ס שדרות אחרי ההצלחה של הפקת "סאלח שבתי", שהתקיימה  מחוץ לתחומה של הביקורת . גם הפעם לביקורת לא נועד תפקיד באירוע. אלא שהפעם חברו כמה מבקרים-מוסקטרים ואמרו עד כאן, והקאמרי נכנע בידידות.
 
אפשר להבין את החלטת של הקאמרי לא להזמין את המבקרים. בעיקר על שום השטחיות העניינית של המחזה של דפנה אנגל ומשה קפטן, על פי סיפורו של אמנון ארגוב, אחיו של זוהר, וגם על שום ההפקה הקורקטית בבימויו של קפטן, שכמה מאנשי שדרות שולבו בה במשורה, כאות וסימן ל"חיבור בין המרכז לדרום", כפי שהודגש בבכורה החגיגית אמש, עם תפאורה עניינית של זאב לוי, תלבושות ענייניות של יובל כספין, ותאורה סבירה של אורי מורג.
 
אך בה במידה ניתן להבין את ההיענות ללחצם הסמלי של המבקרים. בעיקר בזכות נוכחותו, משחקו וזמרתו של דן שפירא כזוהר ארגוב. בלי קביים, ועם שפע כשרון הוא חי את דמותו של הזמר המעונה בעל הקול והלב מהגדולים שהיכרנו. בעיצוב התמכרותו של ארגוב לסמים הקשים, שפירא מצליח לחדור אל העינוי ואובדן השליטה, כהיפוך המוחלט של האושר והאמנות של זמרתו.
 
בהדרכתה המופלאה של דוקי עצמון שפירא מפיק מגרונו "ארגוב" אותנטי למדי, עם מבטא ועוצמה קולית בסלסוליו, בקו המלודי, ואפילו בהבעה, עד כי  בכמה שירים הביצוע המושלם נשמע כמוקלט. כל זאת בהתאמה מצוינת עם חגי אלקיים, המנהל המוזיקלי ונגניו, תושבי שדרות – נתי אוחנה, תופים, מאיר שטרית, גיטרה ובוזוקי וצחי תורג'מן בס.
 
מי שמצליח לרגעים לגנוב את ההצגה הוא שלמה וישינסקי שמגלם בחן ובחום את המפיק  שלו, הרשקו. הממד האנושי שוישינסקי מביא לבמה גובר על העיצוב החצי-ליצני שהעניקו המחברים לדמות הזאת. גם אילנה באואר מביאה לבמה את המרכיב הקומי, עד לתמונה שבה המעריצה המגוחכת – כפי שהמחזה מתאר אותה – הופכת לקרבן, ואז היא מצוינת.
 
אלינור אהרון-בן אבי מצליחה להוסיף כנות וחום לדמות אשתו של ארגוב, וכמוה שי אגוזי בתפקיד האח אמנון ואליאנה הרשטיין משדרות כאמם. יואב לוי ענייני כאביהו מדינה, וכך ליאור הוכמן כמני פאר. אסף גולדשטיין הוא סוחר סמים משכנע גם אם הוא חביב למדי. טובים בר בדיחי כבן גילי ארגוב, הנער המגלה את אביו לזמן קצר, וארז כהנא כגילי הבוגר והמכור לסמים קשים. יעל בדש ואורטל האייק שרות נפלא כזמרות במועדון, ותושבי שדרות על הבמה וכל אורחי ההצגה החגיגית באולם קאמרי 2 עשו את תפקידם בשמחה נלהבת.
 
בסיכומו של דבר "זוהר" הוא מופע חצי נוסטלגי, רבע דרמטי, בעל מעמד של "אירוע" חוץ-רפרטוארי (אם כי ייתכן מאוד שיזכה להרצה גדולה כמו זו שזכה לה "סאלח שבתי"). ובעיקר הוא שב ומעניק  הזדמנות ליהנות מהאוצר שהותיר אחריו ארגוב ולבסס את מעמדו של דן שפירא ככוכב במה עתיר כשרון וכריזמה, שבמקביל מגלם את רומיאו.