מפגש אינטימי בסוזן דלל

יש רגעים של קסם ייחודי למחול, שבהם ברגעים ספורים אצורים זיכרונות רבים מחוויות של שנים רחוקות או קרובות שבהן היקום הבימתי קיבל חיוניות רעיונית, חזותית ואמנותית. ברגיל הרגעים האלה שייכים ליוצרי עבר גדולים, אם בתחום הבלט הקלאסי או במודרני, וכאשר עבר והווה נצרפים ביחד ליצירה חדשה.
 
כאלה הם 13 רגעי "נקודת מוצא", יצירתו החדשה של יורם כרמי, שהוזעק ליצור בתוך ארבעה שבועות מחול חדש עבור קבוצת רקדני הפרויקט כהופעתם המחודשת, והפעם על בימת מרכז המחול סוזן דלל, השותף לאופרה הישראלית ביוזמה שהקימה את הפרויקט שעניינו מחול עכשווי רפרטוארי.
 
כרמי יצר מחול קלאסי יפיופי, שהנגיעות העכשוויות שיש בו משמשות היטב את המבנה והצורה הנרטיבית שלו. ששת רקדני הקבוצה המשתתפים בו הופכים ליצורים של מים עמוקים המגיחים כמו מבעד לתעלות הביוב אל האדמה, זוחלים עליה בצעדים קדמוניים, וקרני האור הופכים אותם ליצורי-כנף קסומים. הם זרמו בקלילות עם התנועה והקווים הארוכים שלה.
 
למראה שלושת פרקי הדואטים היפים  שבמרכז היצירה, שכרמי בנה אותם כשלושה Pas de Deux  קלאסיים מושלמים, נבנתה יצירה קסומה שניתן לכנותה  "אגם הקדמונים" ואת שש הדמויות לראות כיצורים שהיו אי-פעם ונעלמו, וכרמי העלה אותם מתהום עמוקה, מקללה נוראה נוסח הברבורים של צ'ייקובסקי ופטיפה, אך הפעם לצלילי סונטת ארפג'יונה של שוברט, ובתלבושות אפורות שהוא עיצב וגם את התאורה האפרורית.
 
משני צדי היצירה החדשה הועלו שתיים מיצירות ערב ההשקה של הפרויקט "שנות אור" של יאקופו גודאני ו"סופרנובה" של מרקו גקה. זו הייתה הזדמנות לגלות את שתי היצירות האלה באור טוב יותר מזה שזכו לו על בימתו הבולענית של המשכן לאמנויות הבמה. במפגש האינטימי בסוזן דלל נראו בשתיהן רעיונות, תנועות וביצועים שנעלמו מן העין בבכורה שהייתה לפני שלושה חודשים וחצי.
 
"שנות אור"  של הכוריאוגרף יליד איטליה הייתה, כפי שכתבתי בשעתו, מרשימה מבחינה חזותית, קבוצתית מאוד, שיש בה הרבה ניצוצות של תנועה תזזיתית, תאורה מעיקה ותלבושות כהות. על בימת סוזן דלל התלבושות נראו טוב יותר, ואפילו מחמיאות לעשרת הרקדנים שהשתתפו בה, והתאורה הייתה אפקטיבית מאוד ופיסולית להפליא. יחד עם זאת, עדיין ניכרה נקודת התורפה של הביצוע הקבוצתי בקטעים שבהם נדרש אחידות תנועה.
 
כך גם ביצירה שחתמה את המופע "סופרנובה" של מרקו גקה, יליד גרמניה, שהועלתה אשתקד בבכורה עולמית בבלט סקאפינו, רוטרדם. זו יצירה שעושה שימוש מתעתע במכנס שחור עם נצנצים זוהרים מאחור שלבשו שבעה רקדני "הקבוצה", לעומת הנצנצים בחזית מכנסיו של הסולן, ישראל אלוני שהחליף את ניר בניטה. התנועה נראתה עם זאת חייכנית וקלילה יותר, ובמקצב חזותי מצוין לסיומו של הערב.