רועי מליח רשף מציג התבוננות סאטירית ומושחזת בעולם הרפואה ולעתים זה מצחיק עד דמעות
בין אמפטיה לסאטירה
דומה כי אין כמעט צירוף מקרים קשה כמו זה המעלה התבוננות סאטירית ומושחזת בעולם הרפואה בבית חולים בשבוע שבו הרופאים שובתים. רק מי שנזקק לשירותם ולשירות הצוות הרפואי שם ויוצא משם יכול להרשות לעצמו לנסות ולתאר את המציאות שנגלתה לו, ולא פעם בהתבוננות אמפטית.
כך למשל כתב אתמול יוסי שריד במאמרו התומך ברופאים שהופיע ב"הארץ": "שלשום ביקרתי באיכילוב, מיחושים של אנשים בגילי זימנו אותי. כבר מזמן לא הייתי כאן. תעיתי במסדרונות, ראיתי רופאים ואחיות רצים דחופים, וניסיתי לתת בהם סימנים: מי אחרי תורנות, מי לא עצם עין כל הלילה, מי עייף מלעמוד לבדו בעומס, מי יצליח להחליף כוח עד לתורנות הבאה, עוד השבוע".
זוהי כמובן התבוננות מזדהה עם המאבק ומנסה להסביר את הצורך הדחוף בטיפול שורש רציני בבעיית הרפואה הציבורית. אך יש גם דרך אחרת לתאר את המתרחש, שאולי איננה מתאימה דווקא לימי השביתה, ועלולה לפגוע בדימוי ששריד משדר. אך זו דרכה של אמנות הסאטירה, שהיא איננה מחפשת את האמפטיה אלא מחטטת בנגלה לעיניה בציפורניים מושחזות ככל הניתן, ו”נטפלת” לחוויות מוזרות, מפתיעות, מה שמכונה אצלנו "קפקאיות".
צילום: נופר בלכר
בשנה שעברה העלה רועי מליח רשף במסלול תאטרון-מחול של בית הספר לאמנויות המחול של סמינר הקיבוצים את ההצגה "יאק אומר מו" בעקבות שהות או בילוי כמעט שבועי, לעתים מדי יום, בבית חולים. כעדותו הוא נע ונד שם בין המסדרונות, בין רופאים ואחיות, בדיקות, ובעיקר מצא עצמו יושב ומחכה, "בוהה בקירות, בתמונות, בפלורסנט, בברכיים, בתקרה, בשעון".
הוא היה כרואה שאינו נראה למי שחלפו על פניו, לאלה שטיפלו, צילמו, בדקו, הנהנו בראש, רשמו משהו, לחשו זה לזה, התרחקו בדיסקרטיות, פטפטו על עצמם, על עמיתים, על רומנים זעירים, וכמובן על החולים. וכולם בעיקרו של דבר, מראשיתו ועד אחריתו עסקו בעניינים שנוגעים בחיים, כלומר גם במוות.
אותה הצגה שנוצרה בתוך זמן קצר אחרי שחרורו מבית החולים הייתה גרסה בימתית ראשונה לאותה חוויית התבוננות, שבעיקרה החצינה את הנראה לעין. בהצגתו החדשה "בינתיים ימשיך להיות פה קר" משדרג מליח רשף את הביטוי הסאטירי כשהוא כבר מספר סיפור על חולה הנדרש להגיע אל רופאו כדי לדעת מה גורלו, והוא ונקלע לתוככי המסדרונות, הדחפים והפחדים של הצוות הרפואי, לצלילי מוזיקה חרישית נאותה של רוני פוהר.
השחקנים שלו, בתלבושות תואמות של ארז מעין, מעניקים לדמויות החולה, הרופא והאחיות את שמותיהם שלהם, אולי כביטוי של הזדהות עם חוויית הבמאי, ובכל מקרה הם תורמים בכך לאמינות הסאטירית של משחקם.
עומר שחר הוא החולה הנבוך, המפוחד המחופש את רופאו ונופל לזרועותיהן התמנוניות של צוות האחיות בפיקודה של גל פלג, שהורידה את אוקטבת קולה לתחתית, ויוצרת דמות סמכותית להצחיק. נעמי שיש, מעיין אלון, שני בלאו ומעיין אלון הן שלוש אחיות טורפות להפליא, רונה גינת היא האחות הרוחנית האמפטית, ויעלה ברוך היא האחות הצעירה שמגלה כמה עובדות חיים, ובעיקר את אלה של הרופא, הלא הוא תומר צירקלביץ נפוח החשיבות, המנסה לפתות אותה בסיוע החתולה שמחכה לו בבית.
צילום: נופר בלכר
"בינתיים ימשיך להיות פה קר" היא הצגה קלילה למראה, מצחיקה עד דמעות ברגעים רבים, וככל הנראה היא השלב השני באפוס הרפואי-בימתי שרועי מליח רשף מתכנן. רק שנהיה בריאים.
06/04/2011
:תאריך יצירה
|