רגעים של יופי ופיוט

לא פשוט להתמודד עם פדריקו גרסיה לורקה, המשורר-מחזאי הגדול של ספרד שהוצא להורג סמוך לגרנדה במהלכה של מלחמת האזרחים לפני 75 שנים. הרומנסות שלו מעודנות בביטוי רחשים סוערים ופיוט של אהבה. שלושת המחזות הגדולים שלו – "ירמה", "בית ברנרדה אלבה" ו"חתונת הדמים" - בוטים בשליפת הכאב והזעם, האימה, החירות והשיעבוד המתכנסים כולם במילה אחת – תשוקה.
 
האתגר שהמחזות האלה מציבים לבמאים ולשחקנים רב מהכיל את ההיענות לו, ורק לעתים נדירות יימצאו יוצר או יוצרת שיצליחו למצוא את הביטוי המושלם, המוחלט. לעתים זה גם מוליד פתרון ביניים כמו זה של הכוריאוגרף אנטוניו גאדס, ששב והועלה לפני זמן קצר על ידי להקת המחול של ספרד, והבהיר למה נדרש במאי קולנוע כמו קרלוס סאורה כדי להחזיר את גרסת המחול אל מחוזותיו הלוהטים של המחזה.
 
אחת הסיבות לכך קשורה בבחירה לתרגם את המחזה המילולי למחול שביטויו פיזי מסוגנן. גם כאשר התנועה מספרת את העלילה היא עדיין חסרה את השכבה התת-קרקעית של הטקסט הלורקאי המילולי, אפילו אם הכוריאוגרפיה במיטבה וברוב יופייה. כי העלילה הלורקאית בהירה מאוד גם ברגעיה האפלים ביותר, ואילו הטקסט שלו פולש למאורות של לב ורגש, ולכך נדרשת יכולת ביטוי ייחודית. נוריה אספרט, הבמאית הדגולה מספרד, שביימה בהבימה את "חתונת הדמים" היא אולי היחידה שהצליחה להיכנס ולצאת מנצחת מזירתו של המחזה הזה.
 
משום כך כנראה אני מתקשה להתמודד עם נסיונות אחרים, גם כאשר אני מעריך את הרעיון והמאמץ היצירתי שהושקעו בהם, כמו זה של הבמאי יוסי אלמוג ואנסמבל דיוניסיה שראיתי פעמיים. לזכותו של אלמוג אומר מיד כי הוא הבין את מציאות הזירה של המחזה ומצא לכך פתרון חזותי נאות כשהציב על הבמה השחורה מעגל כסאות, שהם יחד עם התאורה הפיוטית המדויקת של יעקב סליב יוצרים תפאורה של בית, רחוב או יער. 
 
עלילת המחזה מספרת על זוג המגיע לליל חתונתו כשבעורפה של הכלה, ומרחוק, נושף אהובה לשעבר, לאונרדו, שנישא לאחרת ואף הוליד בן. לאונרדו הוא בן למשפחה שבעבר גרמה את מותם של אבי החתן ואחיו. אמו של החתן חשה מבעוד מועד את העלול להתרחש אם בנה ייצא מאחיזתה. ליל הכלולות מוכיח את תחושותיה כשלאונרדו והכלה נמלטים יחד, והחתן יוצא בעקבותיהם אל הדו קרב האחרון בין שתי המשפחות. 
 

"חתונת הדמים" (תמונת יח"צ)

אלמוג הבין כי בטקסט של לורקה יש גם תנועה, ולשיטתו שכבר הוכחה כמוצלחת בעבודותיו הקודמות, הוא בחר לעצב את ההצגה כמרקם משולב, שברגעיו הטובים ביותר מבליטים את יופיו ומשקלו העדיף של הטקסט, ובעיקר בכל מה שנוגע לדמותה המרכזית כל כך של האם. את התפקיד הזה נושאת בגאווה מרשימה חני פרץ המעצבת אישה שהיא מעיין של רגש ורגישות, והיא מגישה את הפיוט של לורקה ביופי ובאצילות ספרדיים למופת.
 
מרשים גם זוהר סבג בתפקיד לאונרדו, והוא מצליח לעצב את הדמות הנקרעת תחילה בין הריחוק שכפה על אהובתו לבין המשיכה המתחדשת, ואחר בנחישותו לשוב ולזכות באהבתה. לירית מאש ככלה טובה במפגש עמו ובביטוי הסערה שפוקדת אותה.  הם גם משתתפים בקבוצת המקהלה היוצרת את מעגלי החיים והמוות הסוגרים  יחד עם עדי וייס, בתפקיד אבי הכלה, יפה תוסיה כהן כאמה, זהר כהנוב כאשת ליאונרדו, עמרי טסלר בתפקיד החתן, עדי דהן כשכנה של אם החתן, ענבל גלאם כאומנת, וכן ענת שגב כמוות, שי שביט כלבנה, דניאל בוצר וחן נוכר כחוטבי עצים ונערי הכפר.
 
המקהלה הזאת, בתלבושות עזות שעיצבה מורן מרצ'בקה, בתנועה סוגסטיבית, ובשירה של קטעי הזמר של המחזה בלחניה המצוינים של יפה תוסיה כהן, והגיטרה של שי שביט, יוצרים את המעגל הלורקאי שאלמוג בנה בקפידה וברעיונות טובים.
 
בסיכומו של דבר, "חתונת הדמים" בנוסח של אנסמבל דיוניסיה, איננה מתיימרת להיות גרסה אולטימטיבית למחזה של לורקה, אך יש בה רגעים רבים של יופי ופיוט שמעידים כי גם באמצעים המצומצמים של הפרינג' אפשר וכדאי להתמודד עם מיטב הדרמה.